אלא יש לך שעה, שזבין ומצורעין משתלחין, ואין טמאי מתים משתלחין, ואיזה זה פסח הבא בטומאה.
אמר אביי, אי הכי לימא נמי, "יאמר זב וטמאי מתים, ואל יאמר מצורע?
ואני אומר, זב משתלח, מצורע לא כ"ש?!
אלא יש לך שעה שמצורעין משתלחין, ואין זבין וטמאי מתים משתלחין, ואיזה זה פסח הבא בטומאה?
וכי תימא הכי נמי?
והתנן, "פסח הבא בטומאה, לא יאכלו ממנו זבים, וזבות, נדות, ויולדות.
ואם אכלו, פטורין"?
אלא אמר אביי, לעולם מקרא קמא.
אם כן, ניכתוב רחמנא "איש איש כי יהיה טמא", לנפש למה לי?
וכי תימא האי לנפש להכי הוא דאתא, הטמא מת הוא דנדחה לפסח שני, אבל שאר טמאין לא?
והתניא, "יכול לא יהו עושין פסח שני אלא טמאי מתים, ושהיה בדרך רחוקה.
זבין, ומצורעין, ובועלי נדות, מניין?
ת"ל, "איש איש".
"לנפש" דכתב רחמנא למה לי?
אלא הכי קאמר, איש נדחה לפסח שני, ואין ציבור נדחה לפסח שני, אלא עבדי בטומאה.
וכי עבדי ציבור בטומאה, בטמא מת.
אבל שאר טומאו', לא עבדי.
אמר רב חסדא, מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו, פטור.
שנאמר (ויקרא יג, ) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".
בדד ישב, לבדו ישב, מחוץ למחנה מושבו, הכתוב נתקו לעשה.
איתיביה, "מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו, בארבעים.
זבין וזבות שנכנסו לפנים ממחיצתן, בארבעים.
וטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה.
ולא טמא מת בלבד אמרו, אלא אפילו מת עצמו.
שנאמר (שמות יג, ) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו".
"עמו" במחיצתו"?
תנאי היא.
דתניא, "'בדד ישב', לבדו ישב.
שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו.
יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת?
תלמוד לומר, (במדבר ה, ) "ולא יטמאו את מחניהם", ליתן מחנה לזה ומחנה לזה.
דברי רבי יהודה.
ר"ש אומר, אינו צריך.
הרי הוא אומר, (במדבר ה, ) "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".
יאמר טמאי מת, ואל יאמר טמאי זב, ואני אומר, טמאי מתים משתלחין, זבין לא כ"ש?!
למה נאמר זב?
ליתן לו מחנה שניה.
ויאמר זב, ואל יאמר מצורע, ואני אומר, זבין משתלחין, מצורעין לא כל שכן?!
למה נאמר מצורע?
ליתן לו מחנה שלישית.
כשהוא אומר 'בדד ישב', הכתוב נתקו לעשה".
מאי חומריה דזב מטמא מת?
שכן טומאה יוצאה עליו מגופו.
אדרבה, טמא מת חמור, שכן טעון הזאה שלישי ושביעי?
אמר קרא, "טמא", "וכל טמא", לרבות טמא שרץ.
"וזב חמור מטמא שרץ".
ומאי חומריה?
כדאמרן.
אדרבה, שרץ חמור, שכן מטמא באונס?
אמרי