(הושע ג' ה) "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם"[1].
אחר ישובו בני ישראל - אחר ישובו לבית המקדש: ובקשו הקב"ה ואת דוד מלכם:
וכיון שבא דוד באתה תפלה.
שנאמר: (ישעיהו נו) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי[2].
וכיון שבאת תפלה באת עבודה.
שנאמר: עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי[3].
וכיון שבאת עבודה באתה תודה.
שנאמר: (תהילים נ) זובח תודה יכבדנני.[4]
זובח תודה - אחר זביחה תן הודאה:
Video Audio
ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה?
דכתיב: (ויקרא ט) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם[5] וירד[6] מעשות החטאת והעולה והשלמים[7].
וירד מעשות החטאת והעולה וגו':
אימא קודם עבודה?[8]
לא ס"ד. דכתיב: וירד מעשות החטאת וגו'. מי כתיב: "לעשות", "מעשות" כתיב.
לא ס"ד. דכתיב: זובח תודה[11].
מאי חזית דסמכת אהאי[12], סמוך אהאי?[13]
מסתברא, עבודה והודאה חדא מילתא היא.
חדא מילתא היא - אף הודאה עבודה של מקום הוא:
ומה ראו לומר: שים שלום אחר ברכת כהנים?
דכתיב: (במדבר ו[14]) "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" - ברכה דהקב"ה שלום.
שנאמר: (תהילים כט) "ה' יברך את עמו בשלום"[15].
וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו תפלה על הסדר, שמעון הפקולי מאי הסדיר?[16]
שכחום וחזר וסדרום.
מכאן ואילך - אסור לספר בשבחו של הקב"ה.
אסור לספר - בקביעות ברכה:
דא"ר אלעזר, מאי דכתיב: (תהילים קו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו[17] - למי נאה למלל גבורות ה' - למי שיכול להשמיע כל תהלתו.
למי שיכול - ואין מי שיכול לספר את כולו, לפיכך אין נראה לספר מדעתו אלא את מה שתקנו חכמים:
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי - נעקר מן העולם. שנאמר: (איוב לז) היסופר לו כי אדבר, אם אמר איש כי יבלע[18].
היסופר לו כי אדבר - הכי דריש ליה: היסופר - שבחו כולו כי ארבה לו דברי שבח, "אם אמר" לעשות כך "כי יבולע".
דרש ר' יהודה איש כפר גבוריא. ואמרי לה איש כפר גבור חיל: מאי דכתיב: (תהילים סה[19]) "לך דומיה תהלה"? סמא דכולה - משתוקא.
סמא דכולה משתוקא. מבחר כל הסממנין היא השתיקה, שלא להרבות דברים. והיינו: לך דומיה תהלה:
כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא: מלה בסלע משתוקא בתרין:
מלה בסלע משתוקא בתרין - אם תרצה לקנות הדבור בסלע תקנה השתיקה בשתים:
קראה על פה לא יצא וכו':[20]
מנלן?
אמר רבא: אתיא: זכירה זכירה.
כתיב הכא: "והימים האלה נזכרים[21]", וכתיב התם: (שמות יז, יד) "כתב זאת זכרון בספר"[22] מה להלן בספר אף כאן בספר.
וממאי דהאי זכירה[23] קריאה היא, דלמא עיון בעלמא?
לא סלקא דעתך. [דתניא:] (דברים כה[24]) "זכור" - יכול בלב? כשהוא אומר: "לא תשכח"[25], הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים: "זכור" - בפה:
קראה תרגום[26] לא יצא וכו':
קראה תרגום בכל לשון - זו ואין צ"ל זו - קתני:[27]
היכי דמי?
אילימא דכתיבה מקרא[28] וקרי לה תרגום - היינו על פה[29]?
לא צריכא. דכתיבה תרגום וקרי לה תרגום:
אבל קורין אותה ללועזות בלעז וכו'[30]:
והא אמרת: קראה בכל לשון - לא יצא?[31]
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: בלעז יווני[32].
היכי דמי?
אילימא דכתיבה אשורית וקרי לה יוונית - היינו על פה[33]?
א"ר אחא א"ר אלעזר: שכתובה בלעז יוונית[34].
וא"ר אחא א"ר אלעזר[35]: מנין שקראו הקב"ה ליעקב: "אל[36]"?
שנאמר: (בראשית לג[37]) "ויקרא לו אל אלהי ישראל"[38].
דאי סלקא דעתך למזבח קרא ליה יעקב: אל[39]: "ויקרא לו יעקב" מיבעי ליה?
אלא: ויקרא לו - ליעקב אל. ומי קראו אל - אלהי ישראל.
מיתיבי:
מיתיבי - לרב ושמואל[40] דקתני הכא[41]: יוונית לא יצא:
קראה גיפטית, עברית, עילמית, מדית, יוונית - לא יצא?
הא לא דמיא אלא להא[42]:
הא לא דמיא - תירוצא הוא:
גיפטית לגיפטים, עברית לעברים, עילמית לעילמים, יוונית ליוונים - יצא[43].
גיפטית לגיפטים יצא - והכי נמי תנן במתני': ללועזות בלעז:
עברית - לשון עבר הנהר:
עילמית - לשון עילם:
אי הכי, רב ושמואל אמאי מוקמי לה למתני' בלעז יוונית, לוקמה בכל לעז?[44]
[אלא מתניתין[45] כברייתא]
מתני' כברייתא - זו מיתוקמא: "קראה בכל לשון" - דקתני מתני': "לא יצא" - כגון גיפטית למדיים, ומדית לגיפטים. "אבל קורין אותו ללועזות בלעז" - איש כלשונו:
וכי איתמר דרב ושמואל[46], בעלמא איתמר.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: לעז יווני[47] - לכל כשר[48].
והא קתני[49]: "יוונית ליוונים" אין, לכולי עלמא לא[50]?
אינהו דאמור כרשב"ג.
דתנן רשב"ג אומר: אף ספרים[51] לא התירו שיכתבו אלא יוונית[52].
ולימרו: הלכה כרשב"ג?
אי אמרי: הלכה כרשב"ג - הוה אמינא הני מילי שאר ספרים[53], אבל מגילה דכתיב בה: "ככתבם", אימא לא - קמ"ל:
והלועז ששמע אשורית יצא וכו':
והא לא ידע מאי קאמרי?
מידי דהוה אנשים[54] ועמי הארץ.
מתקיף לה רבינא:[55] אטו אנן: האחשתרנים בני הרמכים[56] - מי ידעינן?
אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא,
הכא נמי, מצות קריאה ופרסומי ניסא:
ופרסומי ניסא - אע"פ שאין יודעין[57] מה ששומעין - שואלין את השומעין[58] ואומרין: מה היא הקרייה הזו, ואיך היה הנס, ומודיעין להן:
קראה סירוגין[59] יצא וכו':
לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין.
לא הוו ידעי רבנן - תלמידי רבינו הקדוש:
שמעוה לאמתא דבי רבי דקאמרה להו לרבנן דהוי עיילי פסקי פסקי לבי רבי: "עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין".
לא הוו ידעי רבנן[60] מאי "חלוגלוגות[61]"?
חלוגלוגות - מין ירק הוא, ושנוי בכמה מקומות במשנה ובברייתא:
שמעוה לאמתא דבי רבי דאמרה ליה לההוא גברא דהוה קא מבדר פרפחיני:
פרפחיני - פיקקל"י בלעז:
"עד מתי אתה מפזר חלוגלוגך".
לא הוו ידעי רבנן מאי: (משלי ד[62]) "סלסלה ותרוממך"?
שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לההוא גברא דהוה מהפך במזייה[63], אמרה ליה: "עד מתי אתה מסלסל בשערך".
מסלסל בשערך - למדנו שהסלסול לשון חיפוש והיפוך:
לא הוו ידעי רבנן מאי: (תהילים נה[64]) "השלך על ה' יהבך"?
אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה אזילנא בהדי ההוא טייעא[65], וקא דרינא טונא[66]. ואמר לי: שקול יהביך[67] ושדי אגמלאי[68].
לא הוו ידעי רבנן מאי: (ישעיהו יד[69]) "וטאטאתיה במטאטא[70] השמד[71]".
שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לחברתה: "שקולי טאטיתא וטאטי ביתא"[72].
טאטיתא - אישקופ"א בלעז:
ת"ר: קראה סירוגין - יצא