שנכנס לשביעית.
שנכנס לשביעית - כל שיש לו ליכנס לשביעית - שאסור לחרוש לפני ר"ה:
וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית[1].
ר' ישמעאל אומר[2]: מה חריש רשות
מה חריש רשות - בכל מקום:
אף קציר רשות -
יצא קציר העומר
קציר העומר - מותר לקצור בשבת:
שהיא מצוה.
שהיא של מצוה - אע"פ שמצא קצור - קוצר, דבעינן קצירה לשמה. אבל אם מצא חרוש אינו חורש:
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: כי גמירי הלכתא - למישרי ילדה.
הלכתא למישרא ילדה - עשר נטיעות עד ר"ה:
קראי למיסר זקינה.
קראי למיסר זקינה - שלשים יום קודם ראש השנה. ואתו בית שמאי והלל וגזרו מפסח ועד עצרת:
וכיון דהלכתא למשרי ילדה, לאו ממילא זקינה אסירה?
ממילא שמעת מינה - דזקינה אסור לחרוש[3]:
אלא הלכתא - לרבי ישמעאל
אלא הלכתא - לרבי ישמעאל. דלא נפיק ליה מקראי, דדריש לקרא לדרשה אחרינא, להוציא קציר העומר:
קראי - לר' עקיבא.
ור' יוחנן אמר: רבן גמליאל ובית דינו: מדאורייתא בטיל להו.
מדאורייתא בטלו - כלומר אשכחו סמך מן התורה, להכי בטלו הלכתא:
מאי טעמא -
גמר שבת שבת, משבת בראשית.
מה להלן, היא אסורה - לפניה ולאחריה מותרין.
אף כאן, היא אסורה - לפניה ולאחריה מותרין.
מתקיף לה רב אשי: מאן דאמר הלכתא
מאן דאמר הלכתא - דלפני ר"ה אסור:
אתיא גזרה שוה עקרה הלכתא?
אתא גזירה שוה עקרה להלכתא - כלומר משום גזרה שוה דאינהו גמירו מנפשייהו משבת, בטלו הלכתא? הא אין אדם דן ג"ש מעצמו:
ומאן דאמר קרא - אתיא גזרה שוה עקרה קרא?
אלא אמר רב אשי: רבן גמליאל ובית דינו - סברי לה כרבי ישמעאל, דאמר הלכתא גמירי לה.
וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים, דומיא דניסוך המים.
אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא:
אבל לא ממי הגשמים וממי הקילון[4]:
בשלמא מי קילון[5] - איכא טירחא יתירא.
אלא מי גשמים[6] - מאי טירחא איכא?
אמר ר' אילעא א"ר יוחנן: גזירה מי גשמים אטו מי קילון.
גזירה מי גשמים - דלמא אתי למעבד מי קילון:
רב אשי אמר: מי גשמים גופייהו לידי מי קילון אתו.
מי גשמים נמי אתי לידי מי קילון - כלומר: כי מדלו מינה, דלא הויא מליאה - נעשית ממילא מי קילון שאינו מלא, וטריחא מלתא:
וקמיפלגי בדר' זירא.
דאמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל: נהרות המושכין מים מן האגמים -
נהרות המושכין מן האגמים - השתא משמע ליה מי אגמים עבידא דפסקי:
מותר להשקות מהן בחולו של מועד.
מותר להשקות מהן בחולו של מועד - ולא גזרי: דלמא פסיקא מי אגמים, ואזל וטרח ואייתי מן נהר אחר. ר' אילעא אמר ר' יוחנן דאמר: גזרינן מי גשמים אפילו היכא דלא פסקי אטו מי קילון. מדקאמר רב אשי: מי גשמים לידי קילון אתי - מכלל דר' יוחנן אסר אפילו דלא אתיא לידי מי קילון - לית ליה דר' זירא, דלא גזר:
מר[7] - אית ליה דרבי זירא.
ומר[8] - לית ליה דרבי זירא.
גופא. אמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל: נהרות המושכין מים מן האגמים - מותר להשקות מהן בחולו של מועד.
איתיביה רבי ירמיה לרבי זירא: "[9]אבל לא ממי גשמים ולא ממי קילון"?
מיתיבי אבל לא מי קילון - דלמא מפסקי, וטרח להוציא מן העמוק. הכא נמי אמאי לא ניחוש דלמא מפסקי מי אגמים:
אמר ליה: ירמיה ברי - הני אגמים דבבל כמיא דלא פסקי דמו.
א"ל כמיא דלא פסקי דמו - וליכא למיחש:
תנו רבנן. הפסיקות והבריכות
פסיקות ובריכות - חדא מילתא היא:
שנתמלאו מים מעיו"ט - אסור להשקות מהן בחולו של מועד.
ואם היתה אמת המים עוברת ביניהן -
אם אמת המים עוברת ביניהן - בין הבריכות הללו - מותר להשקות ממי גשמים. דאי פסקי מי גשמים - משקה מאמת המים:
מותר.
אמר רב פפא: והוא שרובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים.
והוא שרובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים כו' - שיכול להשקות רוב השדה בפעם אחת מאותה אמת המים. אבל אם אינו יכול להשקות בפעם אחת מאותה אמת המים רוב של שדה - אינו משקה מפסיקות ובריכות, דלמא מפסיק ואזיל:
רב אשי אמר: אע"פ שאין רובה של אותה שדה שותה.
כיון דקא משכא ואתיא, מימר אמר: אי לא שתיא לחד יומא - תשתי לתרי ותלתא יומי
תישתי לתרי או תלתא יומי - מההיא אמת המים, ולא טרח ומייתי מאמת המים אחרינא:
ת"ר: בריכה שנוטפת מים משדה בית השלחין זו -
מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחרת.
בריכה שנטפה משדה בית השלחין זו מותר להשקות ממנה בית השלחין אחר - בית השלחין שהיה גבוה והיה מעיין נובע מצדו ובצד אחד היה בית השלחין נמוך, ובין אלו בית השלחין היה בצד השלחין הנמוך בריכה קטנה, וכשמשקים בית השלחין הגבוה מן המעיין, נוטף טיפין מן בית השלחין הגבוה לבריכה הנמוכה - מותר להשקות אותו בית השלחין הנמוך מאותה בריכה. אע"ג דבריכה עבידא דפסקא - הואיל ומטפטף בו מבית השלחין הגבוה מים שבאו לו מחמת המעיין:
והא עבידא דפסקא?
והא עבידא דפסקא - בריכה, ואזיל ומייתי:
אמר ר' ירמיה: ועדיין היא מטפטפת.
עדיין היא מטפטפת - מבית השלחין גבוה לתוך הבריכה, דודאי לא פסקא:
אמר אביי: והוא שלא פסק מעיין ראשון.
אמר אביי והוא שלא פסק מעיין - המטפטף מבית השלחין גבוה לבריכה - מותר להשקות מבריכה לבית השלחין נמוך. אבל אי פסיק מעיין, אע"ג דעדיין מטפטף מבית השלחין גבוה לתוך הבריכה - אין משקין מן הבריכה לבית השלחין נמוך, דלמא פסיק ואזיל, וטרח ומייתי ממעיין אחר:
תניא. ר' שמעון בן מנסיא אומר: שתי ערוגות זו למעלה מזו לא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה.
לא ידלה מן התחתון וישקה לעליון - דאיכא טירחא יתירא:
יותר על כן אמר רבי אלעזר בר שמעון: אפילו ערוגה אחת חציה נמוך וחציה גבוה - לא ידלה ממקום נמוך וישקה למקום גבוה.
תנו רבנן. מדלין לירקות - כדי לאוכלן.
מדלין לירקות - משמע שהוא דולה מים ומשקה לירקות כדי לאוכלן בחולו של מועד:
ואם בשביל לייפותן - אסור.
ואם בשביל ליפותן - שיגדלו הירקות - אסור, דהרווחה היא:
רבינא ורבה תוספאה: הוו קא אזלי באורחא -
חזו לההוא גברא דהוה דלי דוולא בחולא דמועדא.
דהוה דלי דוולא - דולה דליות מים לירקות. וחכמים לא התירו כי אם לבית השלחין בלבד:
אמר ליה רבה תוספאה לרבינא: ליתי מר לשמתיה.
א"ל: והתניא: מדלין לירקות כדי לאוכלן?
א"ל: מי סברת מאי מדלין - מדלין מיא.
מאי