אפילו עושה צדקה בסתר - שנותן מידו לידו של העני. והכי משמע "יד" הנותנת "ליד" אף הוא "לא ינקה":
דכתיב, (משלי כא, יד) "מתן בסתר יכפה אף" וגו',
דכתיב ביה מתן בסתר כו' - לאו דשייך האי קרא בקרא דלעיל. אלא רבותא היא. שאע"פ שמכפה אף וחימה, אינו מכפר על גסות הרוח:
לא ינקה מדינה של גיהנם.
אזהרה לגסי הרוח מנין?
אזהרה - שלא יהא גס רוח:
אמר רבא אמר זעירי, (ירמיהו יג, טו) "שמעו והאזינו אל תגבהו".
רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא, (דברים ח, יד) "ורם לבבך ושכחת",
ורם לבבך ושכחת - אלמא, מגובה לב בא לידי שכחה. ששוכח את בוראו. ובשכחה הוא מוזהר, "השמר לך פן תשכח":
וכתיב, (דברים ח, יא) "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך".
וכדרבי אבין אמר רבי אילעא.
דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא, כל מקום שנאמר "השמר", "פן",ו"אל", אינו אלא בלא תעשה.
דרש רב עוירא.
זמנין אמר לה משמיה דרב אסי, וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי:
כל אדם שיש בו גסות הרוח, לסוף מתמעט.
מתמעט - מחשיבותו:
שנאמר, (איוב כד, כד) "רומו מעט".
רומו מעט - כיון שרומו, מתמעט:
ושמא תאמר ישנו בעולם?
ישנו בעולם - מתקיים:
ת"ל, "ואיננו".
ואם חוזר בו
- נאסף בזמנו, כאברהם אבינו.
שנאמר, (איוב כד, כד) "והומכו
והומכו - ואם חזר ונעשה עניו שממיך את עצמו:
ככל
ככל - כאותן שנאמר בהן כל:
יקפצון".
יקפצון - מן העולם. ימותו, מות ישרים. אברהם, כתיב ביה "וה' ברך את אברהם בכל". יצחק, כתיב ביה "ואוכל מכל". יעקב, כתיב ביה "כי חנני אלהים, וכי יש לי כל". והכי מפרש בהדיא בבראשית רבה. (דבשלמא "בכל", "מכל" רבותא הוא, שנתברכו בכל. אבל, "וכל אשר תתן לי"? מילתא בעלמא הוא דקאמר):
כאברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו,
(בראשית כד, א) "בכל".
(בראשית כז, לג) "מכל".
(בראשית לג, יא) "כל".
ואם לאו, (איוב כד, כד) "וכראש שבולת ימלו"?
מאי "וכראש שבולת"?
רב הונא ורב חסדא,
חד אמר, כי סאסא דשיבלתא,
כסאסא דשיבלתא - גבהו של שבולת, שקורין זקן השבולת. והוא נשבר ונופל מאליו:
וחד אמר, כשיבולת עצמה.
בשלמא למאן דאמר כי סאסא דשיבלתא, היינו דכתיב, "וכראש שבולת",
אלא למאן דאמר, כי שובלתא עצמה, מאי "וכראש שבולת"?
אמר רב אסי, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, משל לאדם שנכנס לתוך שדהו, גבוהה גבוהה הוא מלקט:
גבוהה גבוהה הוא מלקט - והיינו, "וכראש שבולת", שראשה נראית למעלה מחברותיה:
(ישעיהו נז, טו) "ואת דכא ושפל רוח".
רב הונא ורב חסדא.
חד אמר, אתי דכא.
אתי דכא - אני מגביהו, עד ששוכן אצלי, והיינו "אשכון את דכא":
וחד אמר, אני את דכא.
אני את דכא - אני מרכין שכינתי אצלו:
ומסתברא כמ"ד, אני את דכא.
שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה.
א"ר יוסף, לעולם ילמד אדם מדעת קונו.
ילמד אדם מדעת קונו - לאהוב את הנמיכות:
שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות,
כל הרים וגבעות - כגון תבור וכרמל, שבאו שם. כדכתיב, "למה תרצדון הרים גבנונים" (תהלים סח, יז):
והשרה שכינתו על הר סיני.
(והניח כל אילנות טובות, והשרה שכינתו בסנה).
א"ר אלעזר, כל אדם שיש בו גסות הרוח, ראוי לגדעו כאשירה.
כתיב הכא, (ישעיהו י, לג) "ורמי הקומה גדועים", וכתיב התם, (דברים ז, ה) "ואשיריהם תגדעון".
וא"ר אלעזר, כל אדם שיש בו גסות הרוח, אין עפרו ננער.
ננער - מקיץ בתחיית המתים:
שנא', (ישעיהו כו, יט) "הקיצו ורננו שכני עפר",
"שכבי בעפר" לא נאמר,
שכבי בעפר לא נאמר - דלישתמע על כל המתים:
אלא "שכני עפר".
מי שנעשה שכן לעפר בחייו.
שכן לעפר - משפיל עצמו לעפר:
ואמר ר' אלעזר, כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו.
מיללת - מקוננת:
שנאמר,(תהילים קלח, ו) "וגבוה ממרחק יידע".
וגבוה ממרחק יידע - רישיה דקרא, "כי רם ה' ושפל יראה. וגבוה", והגבוה, "ממרחק" מקודם שתבא עליו פורענות ימים רבים, "יידע", שכינה מתאוננת, ומשתברת עליו. כמו, "וידע אלמנותיו" (יחזקאל יט, ז). "ויודע בהם אנשי סכות". (שופטים ח, טז). "יודע כמביא למעלה" (תהלים עד, ה). לשון שבר:
דרש רב עוירא, ואיתימא רבי אלעזר.
בא וראה, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם.
מדת בשר ודם, גבוה רואה את הגבוה,
ואין גבוה רואה את השפל.
אבל מדת הקב"ה, אינו כן, הוא גבוה, ורואה את השפל.
רואה את הגבוה - [צ"ל השפל, רש"ל] לקרבו, ולהשתדל עמו, וחשוב בעיניו. כמו (הושע ט, י) "כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי את אבותיכם", נתתי עיני לקרבם ולחבבם:
שנא', (תהילים קלח, ו) "כי רם ה' ושפל יראה".
אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא, כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור בעולם. שנא': (תהילים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל". אל תקרי "אותו", אלא "אִתּוֹ לא אוכל".
איכא דמתני לה, אמספרי לשון הרע.
ואיכא דמתני לה אמספרי לשון הרע - משום רישא דקרא, "מלשני בסתר רעהו וגו'":
שנא', "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית".
א"ר אלכסנדרי, כל אדם שיש בו גסות הרוח, אפילו רוח קימעא, עוכרתו.
רוח קימעא עוכרתו - פורענות קלה, טורפתו ומאבדתו:
שנאמר, (ישעיהו נז, כ) "והרשעים כים נגרש".
והרשעים - גסי הרוח. דקראי דלעיל משתעי בשפלים ונדכאים, "להחיות רוח שפלים וגו' כי לא לעולם אריב", עם אותן שפלים. "בעון בצעו וגו' דרכיו ראיתי וגו' בורא ניב שפתים וגו'". אבל הרשעים, שאינן שפלים ונדכאים, "כים נגרש", כים המגרש ומשליך רפש וטיט לשפתיו סביביו:
ומה ים, שיש בו כמה רביעיות, רוח קימעא עוכרתו.
כמה רביעיות - לוגי מים, אנו רואים ש"רוח קימעא עוכרתו", עוכרת את מימיו:
אדם שאין בו אלא רביעית אחת, עאכ"ו.
אדם שאין בו אלא רביעית אחת - שברביעית דם הוא מתקיים. שיעור זה, הלכה למשה מסיני, שרביעית דם מת, מטמא באהל, מפני שהיא נפש. וקרינא ביה "על כל נפשות מת לא יבא":
א"ר חייא בר אשי אמר רב, ת"ח, צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית.
אחד משמונה בשמינית - משקל קטן הוא, והיינו עוכלא. כלומר, צריך שיהיה בו מעט גאוה. שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו. ויהא דבריו מתקבלין עליהן בעל כרחם:
א"ר הונא בריה דרב יהושע, ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא.
ומעטרא ליה כי סאסא לשיבלתא - גסות מועט, נאה והוגנת לו לתלמיד חכם, ומעטרתו, כסאסא המעטרת את השבולת:
אמר רבא, בשמתא דאית ביה
בשמתא דאית ביה - גסות הרוח:
ובשמתא דלית ביה.
ובשמתא דלית ביה - גסות פורתא. לפי שאין בני עירו יראים ממנו, ואין בו כח להוכיחם:
א"ר נחמן בר יצחק, לא מינה ולא מקצתה.
לא ממנה ולא ממקצתה - לא יחפוץ אדם לא בכולה, ולא במקצתה. ד"מי זוטר" מאי דקרי ליה קרא "תועבת ה'":
מי זוטר דכתיב ביה, (משלי טז, ה) "תועבת ה' כל גבה לב".
אמר חזקיה, אין תפלתו של אדם נשמעת, אא"כ משים לבו כבשר.
כבשר - שהוא רך ולא כאבן שהוא קשה:
שנא', (ישעיהו סו, כג) "והיה מדי חדש בחדשו [וגו'] יבא כל בשר להשתחוות" וגו'.
להשתחוות - להתפלל. אותם שהם בשר, יבואו ויתפללו, כי הם נשמעים לפני. אבל גסי הרוח, לא יבואו:
א"ר זירא "בשר", כתיב ביה (ויקרא יג, יח) "ונרפא".
"אדם", לא כתיב ביה "ונרפא".
בשר כתיב ביה ונרפא - "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא". "אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת". (ויקרא יג, ב) "כי תהיה באדם". (ויקרא יג, ט) לא כתיב בחד מינייהו, "ונרפא". לפי דרכך אתה למד, שמי שהוא רך ועניו כבשר, קרוב להתרפאות מיסורין הבאין עליו. אבל מי שהוא קשה כאדמה, אין רפואה למכותיו:
א"ר יוחנן, "אד"ם", א"פר, ד"ם, מ"רה.
אדם - למה נקרא שמו אדם? שהוא, "אפר, דם, מרה". כלומר, כולו הבל. לכך אל יתגאה. "מרה" היא ליחלוחית מרה, היוצאה מן המרירה שבכבד. ומתגברת באדם, הכל לפי החדשים, ושינוי העתים, ולפי המאכל שאוכל. ועל ידיה באין חליים ונגעים ומכאובות. יש שקורין בדברי הרופאים, "מרירה שחורה", ויש שקורין "מרירה אדומה":
"בש"ר", ב"ושה, ס"רוחה, ר"מה.
איכא דאמרי, שאול. דכתיב בשין.
שאול - מקום שאול, ביתו:
א"ר אשי, כל אדם שיש בו גסות הרוח, לסוף נפחת.
נפחת - מתמעט מחשיבותו, ונעשה פחות באנשים:
שנאמר,
תוספות
כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער. תימה אמאי לא חשיב האי במשנת חלק והא דאמר פרק בתרא דכתובות (דף קיא.) מתים שבחו"ל אינן חיים ותו גרסינן התם ע"ה אינן חיים אא"כ יהנו תלמידי חכמים ומלוי רביות מצינו באגדה שאינן חיים לעולם הבא. תוס' ר"י:
אדם שאין בו אלא רביעית דם. פר"ח הוא דם הצלול שממנו משתית הלב אין בו אלא משקל כ"ה סלעים שהיא רביעית הלוג: