וכן מצינו בנחש הקדמוני,
נחש הקדמוני - נתן עיניו בחוה, ובא עליה. והיינו דכתיב (בראשית ג, יג) "הנחש השיאני", לשון תשמיש ונשואין הוא:
שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו.
מה שביקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלוהו ממנו.
נטלו הימנו - קומה זקופה:
אמר הקב"ה, אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה.
יהא מלך - שלכך עשאו ערום מכל:
ועכשיו (בראשית ג, יד) "ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה".
אני אמרתי יהלך בקומה זקופה.
אני אמרתי יהלך בקומה זקופה - מקללתו אתה למד. וכן כל אלה, אתה למד מקללתן:
עכשיו "על גחונו ילך".
אני אמרתי, יהא מאכלו מאכל אדם,
עכשיו "עפר יאכל".
הוא אמר, "אהרוג את אדם ואשא את חוה".
עכשיו, "איבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה".
וכן מצינו בקין.
קין - נתן עיניו בתאומהקין - נתן עיניו בתאומה"> יתירה שנולדה עם הבל. ששתי תאומות נולדו עמו. והיינו דכתיב (בראשית ד, ב) "את אחיו את הבל", שני אתים, שני ריבויים:
וקרח.
קרח - על הכהונה ונבלע:
ובלעם.
בלעם - בממונו של בלק, לקלל את ישראל, ונהרג במדין. שהלך ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שנפלו מישראל בעצתו:
ודואג.
דואג - אביר הרועים, וגדול שבתלמידים היה. ונתקנא בדוד, שראהו נבון דבר, ואיש תואר, ומראה פנים בהלכה. כדכתיב, (שמואל א, טז, יח) "הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי וגו'". ואמר באגדה דחלק (דף צג) דכל הפסוק הזה, דואג אמרו בלשון הרע:
ואחיתופל.
ואחיתופל - נתן עיניו במלוכה. כדאמר בחלק (דף קא) ראה אש יוצא מאמתו, וכסבור שעתיד למלוך. ומה שבידו נטלו הימנו, "לא יחצו ימיהם":
וגחזי.
גחזי - בממונו של נעמן, ונצטרע:
ואבשלום.
ואדוניהו.
ואדוניה - באבישג, ונהרג:
ועוזיהו.
ועוזיה - בכהונה. "והצרעת זרחה על מצחו" (דה"ב כו, יט):
והמן.
שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם.
מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם נטלוהו מהם:
בירך התחילה בעבירה וכו':
מנא ה"מ?
אילימא משום דכתיב, (במדבר ה, כא) "בתת ה' את יריכך נופלת ואת בטנך צבה"?
והכתיב, (במדבר ה, כו) "וצבתה בטנה ונפלה ירכה"?
אמר אביי, כי לייט, לייט תחילה ירך, והדר בטן לייט.
כי לייט כו' - וקללה היא תחלת הפורענות:
ומיא כי בדקי, כי אורחייהו בדקי.
מיהו כי בדקי מיא כי אורחייהו בדקי - שבמעיים נכנסו תחילה ומקלקלות אותן ואח"כ נופלות לירך:
בטן ברישא, והדר ירך.
בקללה נמי כתיב (במדבר ה, כב) "לצבות בטן ולנפיל ירך"?
ההוא דמודע להכהן, דבטן ברישא והדר ירך, שלא להוציא לעז על מים המרים:
שלא להוציא לעז - שיאמרו לא עשו כסדר האלה, ואין פורענות זו על ידן:
משנה
שמשון הלך אחר עיניו,
שמשון הלך אחר עיניו - כדיליף לקמן:
לפיכך נקרו פלשתים את עיניו.
שנאמר, (שופטים יז, כא) "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו".
אבשלום נתגאה בשערו, לפיכך נתלה בשערו.
ולפי שבא על עשר פלגשי אביו,
על עשר פלגשי אביו - כדכתיב בספר שמואל (ב' טו, טז) "ויעזב עשר נשים פלגשים לשמור הבית":
לפיכך נתנו בו עשר לונביות.
לונביות - חניתות:
שנאמר, (שמואל ב' יח, טו) "ויסבו עשרה אנשים נושאי כלי יואב".
ולפי שגנב ג' גנבות,
לב אביו, ולב ב"ד, ולב ישראל,
לב אביו ולב ב"ד - דכתיב (שם) "אלכה נא ואשלמה את נדרי וגו'". וכתיב, "את אבשלום הלכו מאתים איש קרואים והולכים לתומם". ואמרינן בסוטה דירושלמי, "קרואים" מדוד. שעל ידי מצות דוד הלכו עמו. אמר לו, "כתוב לי, שילכו עמי אותן שנים שאבחר". וכתב לו. והיה מראה חותמו של דוד לשנים, והולכים אחריו. וכן לשנים אחרים. עד שכינס מאתים. וכולן ראשי סנהדראות. הרי "לב אביו, ולב ב"ד". ולב אנשי ישראל: דכתיב "בקרב איש להשתחוות וגו'". וכתיב "מי ישימני שופט בארץ". וכתיב "ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל":
שנאמר, (שמואל ב' טו, ו) "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל".
לפיכך נתקעו בו ג' שבטים.
שנאמר, (שמואל ב' יח, יד) "ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום".
וכן לענין הטובה:
מרים המתינה למשה שעה אחת.
שנאמר, (שמות ב, ד) "ותתצב אחותו מרחוק",
לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר.
שנאמר, (במדבר יב, טו) "והעם לא נסע עד האסף מרים".
יוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו.
ואין באחיו גדול ממנו - שהיה מלך. הרי מדה שמדד, שנקבר אביו בגדולים. ובו במדה מדדו לו, שנקבר הוא בגדולים:
שנאמר, (בראשית נ, ז) "ויעל יוסף לקבור את אביו ויעל עמו גם רכב גם פרשים".
מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה,
מי לנו - לענין כבוד קבורה לקבר בגדולים, גדול מיוסף. שלא נתעסק בו אלא משה, שהוא גדול מישראל, ואין בישראל גדול ממנו.
הרי שבמדה שמדד לקבור את יוסף ע"י גדול, בה מדדו לו. שאין גדול בכבודו קבור ממשה, שלא נתעסק בו אלא הקב"ה:
משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו.
שנאמר, (שמות ג, יט) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו".
מי גדול ממשה, שלא נתעסק בו אלא המקום.
שנאמר, (דברים לד, ו) "ויקבור אותו בגיא"
לא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים.
שנאמר, (ישעיהו נח, ח) "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך":
גמרא
ת"ר, שמשון בעיניו מרד.
בעיניו מרד - ע"י עיניו מרד בבוראו:
שנאמר, (שופטים יד, ג) "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני".
לפיכך נקרו פלשתים את עיניו.
שנאמר, (שופטים טז, כא) "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו".
איני?
והכתיב, (שופטים יד, ד) "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא"?
כי מה' הוא - שחשק באותה אשה, כדי להתגרות בפלשתים:
כי אזל מיהא, בתר ישרותיה אזל.
תניא, רבי אומר, תחילת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה.
תחילת קלקולו בעזה, דכתיב, (שופטים טז, א) "וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה וגו'".
לפיכך לקה בעזה.
דכתיב, (שופטים טז, כא) "ויורידו אותו עזתה".
והכתיב, (שופטים יד, א) "וירד שמשון תמנתה"?
והכתיב וירד שמשון תמנתה - "וירא שם אשה מבנות פלשתים, ותיטב בעיני שמשון". ומעשה של זו שבתמנת, קודם למעשה של זו שבעזה:
תחלת קלקולו מיהא בעזה היה.
תחילת קלקולו מיהא בעזה הוה - דההיא דתמנת לאו קילקול הוא כולי האי, שלקחה לו לאשה, ולא בא עליה בזנות:
(שופטים טז, ד) "ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה".
תניא, רבי אומר, אילמלא לא נקרא שמה "דלילה", ראויה היתה שתקרא "דלילה".
דילדלה את כחו,
שדילדלה - עקרה. כמו, "אבני הר שנדלדלו":
דילדלה את לבו,
דילדלה את מעשיו.
דילדלה את כחו: דכתיב, (שופטים טז, יט) "ויסר כחו מעליו".
דילדלה את לבו, דכתיב, (שופטים טז, יח) "ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו".
דילדלה את מעשיו,דאיסתלק שכינה מיניה. דכתיב, (שופטים טז, כ) "והוא לא ידע כי ה' סר מעליו".
"ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו".
מנא ידעה?
מנא ידעה - הלא כמה כזבים אמר לה קודם לכן, ומצאתו שקרן:
א"ר חנין א"ר, ניכרין דברי אמת.
נכרין דברי אמת - מתקבלין ומיושבין ודבורים על אופניהם. ראתה שערו גדול, ולא היה שותה יין. והבינה, שהדברים האחרונים שאמר לה, "שבדבר הזה היה כחו גדול", אמת הן:
אביי אמר, ידעה בו באותו צדיק, דלא מפיק שם שמים לבטלה.
כיון דאמר, (שופטים טז, יז) "נזיר אלהים אני", אמרה, "השתא, ודאי קושטא קאמר".
(שופטים טז, טז) "ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו".
מאי "ותאלצהו"?
ותאלצהו - לשון דוחק ומצוקה:
אמר רבי יצחק דבי רבי אמי, בשעת גמר ביאה
בשעת גמר ביאה - תאות האדם מרובה:
נשמטה מתחתיו.
(שופטים יג, ד) "ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא".
מאי "כל טמא"?
ותו, עד השתא דברים טמאים קאכלה?!
א"ר יצחק דבי רבי אמי, דברים האסורים בנזיר.
דברים האסורים לנזיר - משרת ענבים. כגון נזיר ששרה ענבים במים ויש בהם טעם יין, דלא נפקא "מכל אשר יעשה מגפן היין" (במדבר ו, ד):
(שופטים טו, יט) "ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי".
מכתש - מקום קביעות השן:
א"ר יצחק דבי רבי אמי, הוא איוה לדבר טמא,
איוה לדבר טמא - לישא בת אל נכר:
לפיכך נתלו חייו בדבר טמא.
בדבר טמא - לחי החמור. שאלמלא הוא, היה מת בצמא:
(שופטים יג, כה) "ותחל רוח ה'" וגו'.
רוח ה' - רוח נבואה ששרתה על יעקב:
א"ר חמא בר' חנינא, חלתה נבואתו של יעקב אבינו.
דכתיב, (בראשית מט, יז) "יהי דן נחש עלי דרך".
"לפעמו במחנה דן".
א"ר יצחק דבי רבי אמי, מלמד שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג.
מקשקשת לפניו - ללוותו באשר הולך:
כתיב הכא, "לפעמו במחנה דן", וכתיב התם, (שמות כח, לד) "פעמון ורימון".
"בין צרעה ובין אשתאול".
אמר ר' אסי, צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו, ועקרן שמשון, וטחנן זה בזה.
(שופטים יג, ה) "והוא יחל להושיע את ישראל".
אמר רבי חמא ברבי חנינא