אלא "ויקריא",
אלא ויקריא - למד לבריות לקרות שם, "בשם ה' אל עולם":
מלמד, שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה, בפה כל עובר ושב.
כיצד?
לאחר שאכלו ושתו, עמדו לברכו.
אמר להם, "וכי משלי אכלתם?! משל אלהי עולם אכלתם!
הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם".
כיצד לאחר שאכלו ושתו - משלו. היו עומדין לברכו, לאברהם. והוא אומר להם, "וכי משלי אכלתם?!":
(בראשית לח, טו) "ויראה יהודה ויחשבה לזונה, כי כסתה פניה".
משום ד"כסתה פניה", חשבה לזונה?!
א"ר אלעזר, שכסתה פניה בבית חמיה[1].
שכסתה פניה בבית חמיה - ולא ראה אותה כל הימים שגדלה בביתו, לפיכך לא הכיר בה:
דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה, זוכה ויוצאין ממנה מלכים, ונביאים; מנלן?
מתמר.
נביאים, דכתיב (ישעיהו א, א) "חזון ישעיהו בן אמוץ".
אמוץ - אביו של ישעיהו, ואמציה מלך יהודה, אחים הוו. ואמציה, מזרע דוד היה. ואמוץ אחיו, נביא היה. אלמא נביאים נפיק מינה:
מלכים, מדוד[2].
ואמר רבי לוי, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, אמוץ ואמציה אחים הוו.
(בראשית לח, כה) "היא מוצאת".
"היא מיתוצאת" מיבעי ליה?
היא מיתוצאת - הוי משמע לשון הוצאה בעל כרחה היא. "מוצאת" משמע לשון מציאה:
א"ר אלעזר, לאחר שנמצאו סימניה,
בא סמאל וריחקן, בא גבריאל, וקירבן.
סימניה - חותמו ופתילים ומטה. שבא סמאל, שהוא שר של אדום, וריחקן. כדי שתשרף, ולא יצא דוד ממנה, "המכה את אדום בגיא מלח":
יונת אלם רחוקים - על עסקי הרחקה, שנעשו סימניה רחוקים:
א"ר יוחנן, משעה שנתרחקו סימניה, נעשית כיונה אילמת.
"לדוד מכתם".
לדוד מכתם - לאותה, שהיתה ראויה ועומדת, לצאת ממנה דוד:
שיצא ממנה דוד, שהיה מך,
שהוא מך - עניו:
ותם,
ותם - תמים בדרכיו:
לכל.
דבר אחר, "מכתם", שהיתה מכתו תמה.
מכתו תמה - מקום מילה, שהוא ראוי למכה, היה תם ושלם. שלא הוצרך לחסרו:
שנולד, כשהוא מהול.
דבר אחר, "מכתם", כשם שבקטנותו,
ד"א כשם שבקטנותו - קודם שמלך:
הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו, ללמוד תורה,
כך בגדולתו.
כך בגדולתו - לאחר שמלך. ולשון "מכתם" שהיתה תמה מכתו מתחלתו ועד סופו, לא נחסר ענוותנותו ולא נשתנית:
(בראשית לח, כה) "והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו אנכי הרה".
והיא שלחה וגו' לאיש אשר אלה לו - ולא שלחה לו לאמר, ממך אני הרה, והרי סימנין שלך:
ותימא ליה מימר?
ותימא ליה מימר - לשליח, אמור לו, שממנו אני הרה, ואלו סימניו:
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי"
נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים[3].
ואל ילבין כו' - אף זו נוח היה לה לישרף, ואל תלבין פניו. לפיכך שלחה לו, אם יודה ויגלה הוא עצמו את הדבר, יגלה. ואם לאו, תשרף, ולא תגלה היא את הדבר:
מנלן?
מתמר.
(בראשית לח, כה) "הכר נא".
א"ר חמא ברבי חנינא, בהכר בישר לאביו,
בהכר בישרוהו.
בהכר בישר - אל אביו, דבר שנצטער בו. ובהכר בשרוהו:
בהכר בישרוהו, "הכר נא למי".
"נא".
אין נא אלא לשון בקשה.
אמרה ליה, בבקשה ממך, הכר פני בוראך, ואל תעלים עיניך ממני.
(בראשית לח, כו) "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני".
היינו דאמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא, יוסף שקדש שם שמים בסתר, זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה.
דכתיב, (תהילים פא, ו) "עדות ביהוסף שמו".
יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא, זכה, ונקרא כולו על שמו של הקב"ה.
כיון שהודה, ואמר "צדקה ממני", יצתה בת קול ואמרה, "אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור, חייך, שאני מציל בזכותך ג' מבניך מן האור".
מאן נינהו?
חנניה מישאל ועזריה.
"צדקה ממני", מנא ידע?
מנא ידע - שממנו היא מעוברת, שמא אף אחרים באו עליה:
יצתה בת קול ואמרה, .
ויאמר - בת קול אמרה:
"ממני" יצאו כבושים
כבושים - דברים עלומים. שנגזרו מלפני, שיצאו מזו מלכים. ואי אפשר לצאת אלא מיהודה. דכתיב (בראשית מט, ט) גור אריה יהודה. "כבושים", דברי סתר. גזירת המלך. כמו, "בהדי כבשי דקודשא בריך הוא למה לך", בברכות (דף י) גבי חזקיה:
(בראשית לח, כו) "ולא יסף עוד לדעתה".
אמר שמואל סבא, חמוה דרב שמואל בר אמי, משמיה דרב שמואל בר אמי, כיון שידעה,
כיון שידעה - שידע בה שהיא צדקת, ולשם שמים נתכוונה:
שוב לא פסק ממנה[4].
כתיב הכא, "ולא יסף עוד לדעתה", וכתיב התם, (דברים ה, יט) "קול גדול ולא יסף":
אבשלום נתגאה בשערו וכו': ת"ר, אבשלום בשערו מרד, שנאמר, (שמואל ב' יד, כה) "וכאבשלום לא היה איש יפה" וגו'. ובגלחו את ראשו וגו'. והיה מקץ ימים לימים
מקץ ימים לימים - משנה לשנה, שנזיר עולם היה, ומגלח אחת לי"ב חודש:
אשר יגלח כי כבד עליו, וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך".
תנא, אבן שאנשי טבריא ואנשי ציפורי שוקלים בה.
לפיכך נתלה בשערו.
שנאמר, (שמואל ב' יח, ט) "ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד, ואבשלום רוכב על הפרד, ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה, ויאחז ראשו באלה, ויותן בין השמים ובין הארץ, והפרד אשר תחתיו עבר".
[שקל ספסירא, בעא למיפסקיה].
תנא דבי רבי ישמעאל, באותה שעה, נבקע שאול מתחתיו.
(שמואל ב' יט, א) "וירגז המלך, ויעל על עליית השער, ויבך, וכה אמר בלכתו, בני אבשלום, בני בני [אבשלום], מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני, והמלך לאט את פניו, ויזעק המלך קול גדול, בני אבשלום, אבשלום בני, בני".
הני תמניא בני למה?
שבעה, דאסקיה משבעה מדורי גיהנם,
ואידך, איכא דאמרי דקריב רישיה לגבי גופיה,
דקריב רישיה לגבי גופיה - שהיה ראשו מושלך רחוק מגופו וקירבו:
ואיכא דאמרי, דאייתיה לעלמא דאתי.
(שמואל ב' יח, יח) "ואבשלום לקח, ויצב לו בחייו".
מאי לקח?
אמר ריש לקיש, שלקח מקח רע לעצמו.
שלקח מקח רע לעצמו - והכי קאמר קרא, "ואבשלום לקח" לו את המצבה הזאת "בחייו, "ויצב לו את מצבת אשר בעמק המלך":
"את מצבת אשר בעמק המלך" וגו'.
א"ר חנינא בר פפא, בעצה עמוקה של מלכו של עולם.
עצה עמוקה - של הקב"ה, שהוא מלך עולם. שגזר על דוד כן, במעשה בת שבע:
תוספות
נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש. כדאמר בפ' הזהב (ב"מ דף נח:) כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה וחד מינייהו המלבין פני חבירו ברבים ואומר נמי (שם נט.) נוח לו לאדם שיבעול ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מדוד ונראה האי דלא חשיב ליה (פסחים דף כה.) בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות:
יצאת בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים. בשלהי מסכת מכות (דף כג:) מסיק דהכי גמירי לה:
דקרב רישא לגבי גופיה. תימה רבי מאיר דאמר בחלק (סנהדרין דף קג:) אבשלום אין לו חלק לעולם הבא א"כ סבירא ליה דקרב רישיה לגבי גופיה ולא סבירא ליה דאייתיה לעלמא דאתי מכל מקום אסקיה משבעה מדורי דגיהנם ואם כן אמאי לא חשיב ליה בהדי אחז ואחזיה דאמר (שם קג.) לא חיין ולא נידונין וי"ל דלא חשיב אלא מלכים:
דאייתיה לעלמא דאתי. ואי קשיא הא אמרו בחלק (סנהדרין דף קד.) ברא מזכי אבא אבא לא מזכי ברא כדכתיב ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק את עשו אבל הבן מציל את האב כגון יאשיהו שלא מנו את אמון וי"ל משום דאבשלום נטל את שלו בעולם הזה שנהרג במיתה משונה הועילה לו תפלת אביו דומיא דיהויקים דאמר התם שהיה כתוב על גולגלתו זאת ועוד אחרת ונפרע ממנו לאחר מיתה לא מנו אותו ועוד אבשלום לא עבד עבודת כוכבים א"נ מצי למימר הא דאמר אבא לא מזכי ברא היינו משום כבוד האב אין מונעין מלמנותו עם רשעים בלא תפלה אבל תפלה מועלת ודוד התפלל על אבשלום: