דיקא נמי,
דיקא נמי דכתיב - קרא אחרינא, כי משתעי בכלב, לא קריה "בן קנז" כדכתיב בעתניאל, אלא "הקניזי".
מאנשי ביתו ומגידוליו של קנז:
דכתיב, (יהושע יד, ו) "הקניזי".
ש"מ.
"עזובה" - זו מרים.
ולמה נקרא שמה עזובה?
שהכל עזבוה מתחילתה.
עזובה שהכל עזבוה - שמתחילה חולנית היתה, כדקרי לה הכא "יריעות". ולקמן קרי לה נמי, "חלאה". ו"עזובה", שעזבוה כל בחורי ישראל מלישא אותה:
"הוליד"?! - והלא מינסב הוה נסיב לה?
והא מיסב נסבה - כדכתיב, "ותמת עזובה ויקח לו וגו'", אלמא איתתיה הואי?:
א"ר יוחנן, כל הנושא אשה לשם שמים,
לשם שמים - כגון זו, שהיתה חולה, ונשאה לשם שמים. שבדק באחיה, אהרן ומשה, וראה אותם צדיקים, ורוב בנים דומין לאחי האם. בב"ב ביש נוחלין (דף קי):
מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה.
"יריעות" - שהיו פניה דומין ליריעות.
ליריעות - בלי תואר אדמומית, דמחמת חוליה היתה ירקרקת:
"ואלה בניה" - אל תקרי "בניה", אלא "בוניה".
בוניה - אלו שמות בעלה, שבנאה ועשאה מבונה, כשאר נשים בנישואין ובנים, "ישר ושובב וארדון":
"ישר" - שישר את עצמו.
שיישר את עצמו - מלטעות את טעות המרגלים:
"שובב" - ששיבב את יצרו.
ששיבב את עצמו - מעצתן. לשון, "הבת השובבה", (ירמיהו לא, כא) יוצאנית ומורדת. והכי נמי קרי ליה מרד, בקרא אחרינא, על שם שמרד בעצת מרגלים:
"וארדון" - שרדה את יצרו.
שרדה ביצרו - שהיה מסיתו לטעות עמהן:
ואיכא דאמרי, על שהיו פניה דומין לורד.
(דברי הימים א' ד, ה) "ולאשחור, אבי תקוע, היו שתי נשים, חלאה ונערה".
"אשחור" - זה כלב. ולמה נקרא שמו "אשחור"?
שהושחרו פניו בתעניות.
שהושחרו פניו - שקבל עליו תעניות הרבה שינצל מעצת מרגלים:
"אבי" - שנעשה לה כאב.
שנעשה לה כאב - להתעסק בה ברפואות ומזונות הצריכין לחולה:
"תקוע" - שתקע את לבו לאביו שבשמים.
שתקע את לבו לאביו שבשמים - שלא להיות בעצת מרגלים:
"היו שתי נשים" - נעשה מרים כשתי נשים,
"חלאה ונערה" - לא חלאה ונערה הואי.
אלא בתחילה, חלאה,
חלאה - חולי:
ולבסוף, נערה.
ולבסוף נערה - שנתרפאה מחליה, וחזרה בתואר פנים כנערה:
(דברי הימים א' ד, ז) "ובני חלאה צרת וצהר ואתנן".
ובני חלאה - ובנייני חלאה, שנבנית ונתרפאת, משובחין היו, להיות "צרת וצהר ואתנן":
"צרת" - שנעשית צרה לחברותיה.
צרה לחברותיה - מתקנאות ביופיה:
"צהר" - שהיו פניה דומין כצהרים.
"אתנן" - שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו.
מוליך אתנן לאשתו - שהיה מתאוה למשכב נשים:
(שמות א, כב) "ויצו פרעה לכל עמו".
א"ר יוסי בר' חנינא, אף על עמו גזר[1].
אף על עמו גזר - דרש רבי תנחומא, יום שנולד משה, אמרו איצטגניניו, "היום נולד מושיען של ישראל, ואין אנו יודעים אם מצרי הוא או יהודי". ועמד, וקיבץ כל עמו, ובקש מהן ליתן לו הנולדים בו ביום, וגזר אף על עמו:
ואמר ר"י בר' חנינא, שלש גזירות גזר.
בתחילה, "אם בן הוא והמתן אותו".
בתחילה והמתן אותו - לא הושיב שומרים, אלא סמך על המילדות:
ולבסוף, "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".
תשליכוהו - שהושיב שומרין וקסדורין לדבר:
ולבסוף, אף על עמו גזר.
ולבסוף על עמו - כדפרישית. וכיון שעבר היום ועדיין רואין איצטגניניו שלא לקה, העמיד הגזירה עד יום שהושלך ליאור:
(שמות ב, א) "וילך איש מבית לוי".
להיכן הלך?
אמר רב יהודה בר זבינא, שהלך בעצת בתו.
תנא, עמרם גדול הדור היה,
גדול הדור היה - והיו הכל נשמעין לדבריו:
כיון [שגזר] פרעה הרשע, "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אמר, "לשוא אנו עמלין". עמד וגירש את אשתו.
עמדו כולן, וגירשו את נשותיהן.
אמרה לו בתו, "אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה!
שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות!
על הזכרים ועל הנקיבות - שלא יולידו לא זכר ולא נקיבה:
פרעה לא גזר אלא בעוה"ז,
אלא בעולם הזה - שנולדים ומתים, וחוזרים וחיים הן לעוה"ב. אתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא, שכיון שאינם נולדים אינן באין לעולם הבא:
ואתה בעוה"ז ולעוה"ב!
פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק, בודאי שגזירתך מתקיימת!"
שנאמר, (איוב כב, כח) "ותגזר אומר ויקם לך".
עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.
"ויקח" - "ויחזור" מיבעי ליה?
א"ר יהודה בר זבינא, שעשה לו מעשה ליקוחין.
הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו, (תהילים קיג, ט) "אם הבנים שמחה".
"את בת לוי" - אפשר בת מאה ושלשים שנה הויא, וקרי לה בת?!
בת מאה ושלשים - כדמפרש ואזיל, שנולדה בירידתן למצרים. וישראל עמדו שם ר"י שנה. ומשנולד משה לא נתעכבו אלא פ' שנים. כדכתיב, "ומשה בן שמונים שנה וגו' בדברם אל פרעה" (שמות ז, ז). ואותה שנה יצאו. נמצא שעברו מירידתם עד שנולד משה ק"ל שנה. וכשהחזיר עמרם את יוכבד היתה מעוברת ממשה, כדאמרינן לקמן בשמעתין:
דא"ר חמא בר' חנינא,
דאמר רבי חמא - ביש נוחלין:
זו יוכבד
זו יוכבד - בפרטן של יורדי מצרים, אתה מוצא שבעים חסר אחת, ובכללן אתה אומר "הבאה מצרימה, שבעים"? זו יוכבד, שהשלימה מנינן, בכניסתן לעיר:
שהורתה בדרך, ולידתה בין החומות.
שנאמר, (במדבר כו, נט) "אשר ילדה אותה ללוי במצרים".
לידתה במצרים, ואין הורתה במצרים.
א"ר יהודה, שנולדו בה סימני נערות[2].
סימני נערות - חזרה לימי עלומיה, באורח כנשים, ובתואר פנים, ופשטו הקמטים:
(שמות ב, ב) "ותהר האשה ותלד בן".
והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא?
והיא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא - מקמי דאהדרה כדלקמן:
[לכאורה לפי"ז נמצא, שגם ללא עצתה של מרים היה משה נולד, שהרי היתה מעוברת עמה מלקוחין הראשונים?]
א"ר יהודה בר זבינא, מקיש לידתה להורתה,
מקיש לידתה וכו' - לא נכתב הריון זה, אלא לדרוש כך:
מה הורתה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער.
מכאן לנשים צדקניות, שלא היו בפיתקה של חוה.
בפיתקה של חוה - בגזר דין שלה, ושטר גזירות קללתה, דעצבון והריון:
(שמות ב, ב) "ותרא אותו כי טוב הוא".
תניא, ר"מ אומר, "טוב" שמו.
ר' יהודה אומר, "טוביה" שמו.
רבי נחמיה אומר, הגון לנביאות.
הגון לנביאות - ראתה ברוח הקודש שעתיד [להיות הגון]לנבואה:
אחרים אומרים, נולד כשהוא מהול.
וחכמים אומרים, בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור[3].
כתיב הכא, "ותרא אותו כי טוב הוא", וכתיב התם, (בראשית א, ד) "וירא אלהים את האור כי טוב".
(שמות ב, ב) "ותצפנהו שלשה ירחים" - דלא מנו מצרים אלא משעה דאהדרה, והיא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא[4].
ותצפנהו שלשה ירחים - שלשה חדשים יכלה להצפינו, שלא הלכו המצרים לבדוק אחריה אלא לסוף תשעה חדשים משהחזירה, והיא הוה מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא. ומהכא נפקא לן:
(שמות ב, ג) "ולא יכלה עוד הצפינו" - אמאי? תצפניה ותיזיל?
אמאי תצפניה ותיזיל - מאחר שצפון במסתרים היה, כדכתיב "ותצפנהו" מה יש לה לדאג:
אלא כל היכא דהוו שמעי מצראי דמתיליד ינוקא, ממטו ינוקא התם, כי היכי דלישמעינהו ומעוי.
ומעוי התם - וצועק שם. ודרך תינוק לצעוק כששומע קול תינוק חבירו:
דכתיב, (שיר השירים ב, טו) "אחזו לנו שועלים שועלים קטנים" וגו'.
אחזו לנו שועלים - בת קול אומר, למי הים, "אחזו לנו שועלים הקטנים המחבלים את הכרמים בהיותם סמדר", בעוד הפרי קטן:
(שמות ב, ג) "ותקח לו תבת גומא" - מאי שנא גומא?
א"ר אלעזר, מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן.
שחביב עליהן ממונן - שדמיו מועטין, ואף על פי שהיה משתמר גופו יותר בשל עצים, שקשים וחזקים:
וכל כך למה?
לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.
רבי שמואל בר נחמני אמר, דבר רך,
דבר רך - בזה הוא משתמר יפה מן הכל. לפי שהדבר הקשה, כשהמים מוליכין אותו בחזקה, הוא נתקל והוא נישוף ונשבר, אבל דבר קל, נתקל ונזדקר באבן לאחוריו:
שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה[5].
"ותחמרה בחמר ובזפת".
תנא, חמר מבפנים, וזפת מבחוץ. כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע[6].
ריח רע - של זפת:
"ותשם בה את הילד, ותשם בסוף".
רבי אלעזר אומר, ים סוף.
רבי שמואל בר נחמני אמר,
תוספות
אחרים אומרים נולד כשהוא מהול. ומקשים מדקאמר ר"מ טוב שמו מכלל דאחרים לאו היינו ר"מ ובשלהי הוריות (דף יג:) אמר דאסקוה לר"מ אחרים ובפ"ק דברכות (דף ט:) בגמרא מאימתי קורין שמע בשחרית אפליגו ר"מ ואחרים וא"ר שראה בקונטרס צרפת שמועות שקיבל מאלישע בן אבויה קבעום בשם אחרים מפני שהיה שמו אחר אבל שאר שמועות קבעום בשמו ולא מסתברא דהא לרבי נתן אסקו יש אומרים ואית לך שכל שמועותיו קבעו כך ולר"מ נמי עשו כיוצא בו אלא נראה דלאחר דאסקוהו אחרים חזר בו ואמר נולד כשהוא מהול וכן בפ' קמא דברכות:
חמר מבחוץ וזפת מבפנים. פירש רבי בשם ר"ש בר קלונימוס זה וזה בתוך התיבה והחמר היה מכסה את הזפת אבל מבחוץ לא זיפפה שלא ירגישו כי הגומא דומה לקנה היאור ולא יבחינו התיבה בתוך קנה היאור: