אגם.
אגם - של עצי ערבה, וקנים דקין. והוא, "קנה וסוף" דקרא. "קנה", קנים. "סוף", ערבה דקה:
כדכתיב, (ישעיהו יט, ו) "קנה וסוף קמלו".
"ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור". (שמות ב, ה)
א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי, מלמד, שירדה לרחוץ מגלולי אביה.
לרחוץ - לטבול שם לשם גירות:
וכן הוא אומר, (ישעיהו ד, ד) "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו'".
וכן הוא אומר וכו' - שהשב ומתנקה מעונו קרוי "רחוץ":
"ונערותיה הולכות וגו'". (שמות ב, ה)
א"ר יוחנן, אין הליכה זו אלא לשון מיתה[1].
לשון מיתה - כדמפרש ואזיל, שהיו ממחות בידה הצלתו של צדיק:
וכן הוא אומר, (בראשית כה, לב) "הנה אנכי הולך למות".
(שמות ב, ה) "ותרא את התיבה בתוך הסוף".
כיון דחזו, דקא בעו לאצולי למשה, אמרו לה, "גבירתנו, מנהגו של עולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה, אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה, בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת אביך?!"
בא גבריאל וחבטן בקרקע.
"ותשלח את אמתה ותקחה". (שמות ב, ה)
ר' יהודה ור' נחמיה, חד אמר, ידה[2].
וחד אמר, שפחתה.
מ"ד, ידה, דכתיב אמתה.
ומ"ד שפחתה, מדלא כתיב "ידה".
ולמ"ד שפחתה, הא אמרת בא גבריאל וחבטן בקרקע?
דשייר לה חדא.
דלאו אורחא דבת מלכא למיקם לחודה.
ולמאן דאמר, ידה, ליכתוב ידה?
הא קמ"ל, דאישתרבב אישתרבובי.
דאמר מר,
דאמר מר - גבי שרביט הזהב דאחשורוש, במסכת מגילה:
וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה.
וכן אתה מוצא בשיני רשעים.
בשיני רשעים - דעוג מלך הבשן, במסכת ברכות בתחלת פרק הרואה:
דכתיב, (תהילים ג, ח) "שני רשעים שברת".
ואמר ריש לקיש, אל תיקרי "שברת", אלא שריבבתה.
שריבבתה - לשון דאישתרבובי:
"ותפתח ותראהו את הילד". (שמות ב, ו)
"ותרא" מיבעי ליה?
א"ר יוסי ברבי חנינא, שראתה שכינה עמו[3].
שראתה עמו שכינה - והאי "את", לשון עם. כמו, "לא שלח יעקב את אחיו" (בראשית מב, ד):
"והנה נער בכה". (שמות ב, ו)
קרי ליה ילד, וקרי ליה נער?
נער - גדול משמע:
תנא, הוא ילד וקולו כנער[4]. דברי רבי יהודה.
אמר לו רבי נחמיה, א"כ, עשיתו למשה רבינו בעל מום?
בעל מום - והוא לוי ונפסל בקול לעבודת השיר:
אלא, מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה. אמרה, שמא לא אזכה לחופתו.
"ותחמול עליו, ותאמר מילדי העברים זה". (שמות ב, ו)
מנא ידעה?
א"ר יוסי ברבי חנינא, שראתה אותו מהול.
"זה".
א"ר יוחנן, מלמד, שנתנבאה שלא מדעתה, זה נופל, ואין אחר נופל.
ואין אחר נופל - ליאור שאותו היום בטלו גזירתם:
והיינו דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב, (ישעיהו ח, יט) "וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים
וכי יאמרו אליכם - העובדי כוכבים, "דרשו" כמותינו "אל האובות":
המצפצפים והמהגים".
המצפצפים והמהגים - נביא קרי לשון גנאי, שהם מצפצפין כעגורים, ומהגים כיונים. מוציאין קול בגרונם, ואין יודעין מה אומרים. כך דרך איצטגנינין אינן רואין אלא סימן, אבל לא פירושו של כל דבר:
ראו,
ראו - אצטגניני פרעה:
שמושיען של ישראל
שמושיען של ישראל כו' - והך מילתא לאו ר' אלעזר קאמר לה. דקרא לאו אמצרים קאי. אלא גמרא קאמר לה. וקאי אהא דאמרינן לעיל "ואין אחר נופל", וכדרבי אלעזר דאמר שאין יודעים מה הוגין. הילכך ראו המצרים, ולא ידעו מה ראו:
במים הוא לוקה.
עמדו וגזרו, "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".
כיון דשדיוה למשה,
כיון דשדיוה למשה במים - כל זמן שהיה ביאור, אין לקות גדולה מזו, ובטלה סימן של לקייה:
אמרו, תו לא חזינן כי ההוא סימנא.
בטלו לגזירתייהו.
והם אינן יודעין, שעל מי מריבה הוא לוקה.
והיינו דאמר רבי חמא ברבי חנינא.
מאי דכתיב, (במדבר כ, יג) "המה מי מריבה אשר רבו"?
"המה" שראו איצטגניני פרעה, וטעו.
והיינו דקאמר משה, (במדבר יא, כא) "שש מאות אלף רגלי וגו'",
רגלי - בשבילי. כמו, "ויברך ה' אותך לרגלי" (בראשית ל, ל):
אמר להן משה לישראל, בשבילי נצלתם כולכם.
בשבילי נצלתם - שביטלו מצרים את גזירתם:
ר' חנינא בר פפא אמר, אותו היום עשרים ואחד בניסן היה.
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה, ילקה ביום זה?!
שירה על הים - בכ"א בניסן נאמרה. כדתניא בסדר עולם, מרעמסס לסוכות, ומסוכות לאיתם, ומאיתם לפני פי החירות, הרי ג'. ברביעי, "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם". חמישי וששי רדפו מצרים. אור שביעי ירדו לים. שנאמר, "ויאר את הלילה". (שמות יד, כ) לשחרית אמרו שירה. ויום שביעי היה. ויו"ט אחרון של פסח היה[5]:
רבי אחא בר חנינא אמר, אותו היום ששה בסיון היה.
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע, מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה, ילקה ביום זה?!
בשלמא למ"ד בששה בסיון, משכחת לה ג' ירחי,
דאמר מר, בשבעה באדר מת, ובשבעה באדר נולד משה.
דאמר מר בשבעה באדר מת משה - בפ"ק דקידושין (דף לח, ) ילפינן לה מקראי. דכתיב, "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום" (דברים לד, ח). וכתיב, "משה עבדי מת ועתה קום עבור וכתיב כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן וגו'" (יהושוע א, ב). וכתיב, "והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון" (יהושוע ד, יט). צא מהן ל"ג למפרע, תמצא שבשבעה באדר מת משה. ומנין שבשבעה באדר נולד? שנאמר, "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וגו'". (דברים לא, ב) מה ת"ל "היום"? היום מלאו ימי ושנותי:
ומשבעה באדר ועד ששה בסיון תלתא ירחי,
שלשה ירחי - היו והן ג' חדשים שהצפינתו:
אלא למ"ד בעשרים ואחד בניסן, היכי משכחת לה?
אותה שנה, מעוברת היתה.
רובו של ראשון, ורובו של אחרון, ואמצעי שלם.
רובו של ראשון - לא חסר אלא ז' ימים. ורובו של ג', דהיינו ניסן. ואמצעי שלם אדר השני שלם:
"ותאמר אחותו אל בת פרעה, האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות". (שמות ב, ז)
ומאי שנא מעבריות?
מאי שנא מן העבריות - דקאמרה לה, מכלל דמצריות לא ניחא לה:
מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק[6].
אמר, "פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא?!"
דבר טמא - זו שאכילתה דברים טמאים, והתינוק טועם בחלבה כל מה שתאכל. כדאמרי' ביומא (דף עה, ) גבי לשד השמן:
והיינו דכתיב, (ישעיהו כח, ט) "את מי יורה דעה" וגו'.
למי יורה דעה?
את מי יורה דעה - למי לימד הקב"ה תורה? למי שגמל והפריש עצמו מחלב טמא, ונעתק מן השדים הטמאים. כמו "ויעתק משם" (בראשית יב, ח):
ולמי יבין שמועה?
"לגמולי מחלב ולעתיקי משדים".
"ותאמר לה בת פרעה לכי" וגו' (שמות ב, ח).
א"ר אלעזר, מלמד שהלכה בזריזות כעלמה[7].
ר' שמואל בר נחמני אמר, "העלמה", שהעלימה את דבריה.
שהעלימה את דבריה - שלא אמרה שהיא אחותו, ושהיא מביאה את אמו:
"ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה" (שמות ב, ט).
אמר רבי חמא בר' חנינא מתנבאה, ואינה יודעת מה מתנבאה[8].
"היליכי", הא שליכי.
היליכי את הילד - הרי ליך שליך:
"ואני אתן את שכרך".
א"ר חמא בר' חנינא, לא דיין לצדיקים שמחזירין להן אבידתן, אלא שנותנין להן שכרן.
(שמות טו, כ) "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן" וגו'.
"אחות אהרן", ולא אחות משה?
אמר רב עמרם אמר רב, ואמרי לה אמר רב נחמן אמר רב, מלמד שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן,
שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן - עד שלא נולד משה. והיינו "הנביאה אחות אהרן":
תוספות
בשבילי נצלתם כולכם. תימה אדרבה בשבילו נגזרו הגזירות שראו אצטגניני פרעה יש לומר הוא היה הראשון המושלך ליאור וגזירה ראשונה אם בן הוא והמתן אותו לא בשבילו היתה אלא משום ונלחם בנו ודרך אנשים להלחם: