והכא במאי עסקינן, כגון דאתאי אשה מעיקרא.

והכא במאי עסקינן - דקתני, "עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת, היתה שותה", ואוקימנא בפסולי עדות, ובין בבת אחת בין בזה אחר זה, כר' נחמיה. ועל כרחיך, דבזה אחר זה, איצטריך עיקר לאשמועינן. דאי בבת אחת, מאי הלך אחר רוב דיעות איכא? בחד וחד נמי היתה שותה? [אלא]בהכי עסקינן, דההוא דאתא מעיקרא ואמר נטמאת אשה הויא, הילכך אפי' בזה אחר זה, אתו תרתי ומבטלי לה:

ותרצה לדרבי נחמיה הכי,

ותרצה לדרבי נחמיה הכי כו' - דהא דאמרן לעיל, "ועשו שתי נשים באיש אחד" כו', לאו סיפא דמילתיה דרבי נחמיה הוא. אלא פירושא דמילתיה הוא, דאנו פרשין לה הכי:

ר' נחמיה אומר, כל מקום שהאמינה תורה עד אחד, הלך אחר רוב דיעות.

ועשו שתי נשים באשה אחת, כשני אנשים באיש אחד.

אבל שתי נשים באיש אחד, כי פלגא ופלגא דמי.

כי פלגא ופלגא דמי - כלומר, כי חד וחד. ואי בבת אחת אתו, אוקי תרי לבהדי חד, ואוקמיה אספיקא. ואי בזה אחר זה, וההוא דהאמינה תורה קדם ואתא ברישא, הוה ליה כשנים, והנך כחד, ואין דבריהם במקומו. והיכא דשתים אומרות נטמאת ועד אחד כשר אומר לא נטמאת, היתה שותה. דכי חד וחד נינהו. ומתניתין דקתני, "לא היתה שותה", כגון דההוא חד הוה פסול:

ותרתי בפסולי עדות למה לי?

ותרתי בפסולי עדות למה לי - למתני מתני', הלך אחר רוב דיעות:

מהו דתימא, כי אזלינן בתר רוב דיעות לחומרא,

לחומרא - שתשתה:

אבל לקולא

לקולא - להקל מעליה שלא תשתה:

לא אזלינן

לא אזלינן - בתר רוב דיעות בפסולי עדות. והיכא דשתים אומרות נטמאת ואחד אומר לא נטמאת, כיון דאיכא הכחשה כל דהו, נימא אוקי האי לבהדי הנך, ואוקי מילתא אספיקא, ותשתה.

קמ"ל:

קא משמע לן:

הדרן עלך מי שקנא

אלו נאמרין פרק שביעי

משנה אלו נאמרין בכל לשון:

אלו נאמרין (בכל לשון) - גרסינן:

פרשת סוטה.

פרשת סוטה - מה שהכהן אומר לה. ולא אמרי' צריך לאומרה בלשון הקודש, כדרך שנכתב. ובספרי אמרי' דאי לא כתיב קרא להתיר בכל לשון כדלקמן, ה"א ניגמר מיבמה בקל וחומר. ומה יבמה קלה לא עשה בה כל הלשונות כלשון הקודש סוטה חמורה לא כל שכן:

ווידוי מעשר.

ווידוי מעשר - בשנה השלישית, "בערתי הקודש מן הבית" (דברים כו) שהוא מוציא כל מעשרותיו ומבערן מביתו, ואין יכול עוד להשהותם. ונותן מעשר ראשון ללוי, ומעשר עני לעניים, ומעשר שני של שתי שנים שעברו, מעליהו לירושלים עכשיו, אם לא העלהו. ומתוודה, "בערתי הקדש" זה מעשר שני, "וגם נתתיו ללוי", זה מעשר ראשון. "לגר ליתום ולאלמנה", זה מעשר עני. ואומרו בכל לשון. כדיליף לקמן. ולא אמרינן בלשון זה הזקיקו הכתוב לאומרה, בלה"ק: 

קרית שמע.

ותפלה.

וברכת המזון.

ושבועת העדות.

ושבועת הפיקדון.

ושבועת העדות ושבועת הפקדון - בכל לשון שהשביעוהו וכפר ולא הודה, חייב קרבן עולה ויורד, האמור בשבועת העדות, ואשם גזילות בשבועת הפקדון:

ואלו נאמרין בלשון הקודש:

ואלו נאמרין בלה"ק - ולא אמרינן נגמר מהנך דלעיל, שנכתב ונסדר עליהן כל מצות דיבורם, ואין צריך לאומרן בלה"ק, כדכתיב בכולהו. משום דבהני, כתיב עיכובא:

מקרא ביכורים.

מקרא ביכורים - שהיה קורא, "מארמי אובד אבי" עד סוף כל הפרשה:

וחליצה.

וחליצת יבמה - היא אומרת, "מאן יבמי" וגו', והוא אומר, "לא חפצתי לקחתה". ואחר החליצה היא אומרת, "ככה יעשה לאיש" וגו':

ברכות וקללות.

ברכות וקללות - שאמרן יהושע וישראל, בהר גריזים והר עיבל:

ברכת כהנים.

ברכת כהנים - נשיאות כפים:

וברכת כהן גדול.

ברכת כהן גדול - ביום הכפורים, אחר עבודת היום שלפני ולפנים, היה קורא בתורה את הפרשה, ומברך שמנה ברכות, כדמפרש במתניתין:

ופרשת המלך.

ופרשת המלך - מפרש בסוף פירקא, והיא פרשת הקהל:

ופרשת עגלה ערופה.

ופרשת עגלה ערופה - "ידינו לא שפכו וגו' כפר לעמך ישראל" וגו' (דברים כא):

ומשוח מלחמה, בשעה שמדבר אל העם.

פרשת משוח מלחמה - (שם כ) "והיה כקרבכם אל וגו' שמע ישראל אתם קרבים היום וגו' כי ה' אלהיכם" וגו':

מקרא ביכורים כיצד?

כיצד - כמו מנין:

(דברים כו) "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך",

ולהלן הוא אומר, (דברים כז) "וענו הלוים ואמרו".

ולהלן הוא אומר - בברכות וקללות של הר גריזים. ולקמן מפרש, התם גופיה מנא לן?:

מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש.

חליצה כיצד?

(דברים כה) "וענתה ואמרה", ולהלן הוא אומר, "וענו הלוים ואמרו".

מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש.

ר' יהודה אומר,

אינו צריך - ללמדה בגזרה שוה שמעצמה היא למידה:

"וענתה ואמרה ככה",

וענתה ואמרה ככה - דמשמע כלשון זה תאמר:

עד שתאמר בלשון הזה.

ברכות וקללות כיצד?

כיון שעברו ישראל את הירדן, ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון,

שבשומרון - אצל שומרון:

שבצד שכם, שבאצל אלוני מורה.

שנאמר, (דברים יא) "הלא המה בעבר הירדן" וגו'.

ולהלן הוא אומר, (בראשית יב) "ויעבר אברם בארץ, עד מקום שכם, עד אלון מורה".

מה אלון מורה האמור להלן, שכם. אף אלון מורה האמור כאן, שכם.

ששה שבטים עלו לראש הר גריזים, וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון עומדים למטה באמצע.

למטה באמצע - בין שני ההרים:

הכהנים מקיפין את הארון. והלוים את הכהנים. וכל ישראל מכאן ומכאן.

מכאן ומכאן - על ההרים:

שנאמר, (יהושוע ח) "וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון" וגו'.

הפכו פניהם כלפי הר גריזים, ופתחו בברכה.

הפכו - הלוים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה. כל הארורים היו אומרים תחלה בלשון ברכה:

"ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה".

ואלו ואלו עונין אמן.

אלו ואלו - שבהר גריזים ושבהר עיבל. והא דכתיב, "ואלה יעמדו לברך", לא שהיו השבטים מברכין ומקללין, אלא הלוים העומדים בין שני ההרים, הופכין פניהם להר גריזים בברכה, ולהר עיבל בקללה:

הפכו פניהם כלפי הר עיבל, ופתחו בקללה.

(דברים כז) "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה", ואלו ואלו עונין אמן.

עד שגומרין ברכות וקללות.

ואחר כך הביאו את האבנים,

הביאו את האבנים - כדכתיב, "ובנית שם מזבח וגו' וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת באר היטב":

ובנו את המזבח, וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון.

שנאמר, (דברים כז) "באר היטב".

ונטלו את האבנים

ונטלו את האבנים - סתרו את המזבח לאחר שהעלו העולות והשלמים, כדכתיב, "והעלית עליו עולות" (שם כז):

ובאו