ולנו במקומם
ולנו במקומן - בבית מלונם בגלגל ושם הקימו את האבנים:
גמרא פרשת סוטה מנלן?
דכתיב, (במדבר ה) "ואמר הכהן לאשה". בכל לשון שהוא אומר.
ה"ג - ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת, ומהאי קרא יליף לה בספרי. ול"ג ואמר הכהן לאשה:
אל האשה - משמע דברים הנכנסין בלבה, שתהא מכרת בלשון:
תנו רבנן, "משמיעין אותה בכל לשון שהיא שומעת, על מה היא שותה?
על מה היא שותה - כדמפרש ואזיל, שאומר לה פריצות גרם ליך שתשתה:
ובמה היא שותה?
ובמה היא שותה - בכלי מאוס, במקידה של חרש:
על מה נטמאת?
ועל מה נטמאת - מי הביאה לידי טומאה? שחוק וקלות ראש. כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים, שעל ידי כך באות לידי וצבתה בטנה:
ובמה היא נטמאת?
ובמה היא נטמאה - משמיעין אותה הלכות המים המאררים. על איזו טומאה הן בודקין אותה. שאם נטמאה, והיא מזידה, וברצון, בדקוה. ואם שוגגת, כגון אמרו לה מת בעליך, או אנוסה, לא יבדקוה:
"על מה היא שותה?", על עסקי קינוי וסתירה.
"ובמה היא שותה?", במקידה של חרש.
"על מה נטמאת?", על עסקי שחוק וילדות.
"ובמה היא נטמאת?", בשוגג או במזיד באונס [או] ברצון.
וכל כך למה?
וכל כך למה - לנו להודיע בהלכות המים? בשלמא הנך קמייתא, משום "ונוסרו כל הנשים", (יחזקאל כג) אלא הך למה?:
שלא להוציא לעז על מים המרים":
שלא להוציא לעז - שאם נטמאת באונס או שוגגת ולא נבדקת, שלא תהא סבורה, אילו נטמאתי מזידה, גם כן לא היו בודקים אותי:
וידוי מעשר: מנלן?
ה"ג - וידוי מעשר מנלן? דכתיב ואמרת וגו' ויליף אמירה אמירה מסוטה:
דכתיב (דברים כו) "ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקודש מן הבית".
ויליף אמירה מסוטה, בכל לשון שהוא אומר.
א"ל רב זביד לאביי, ולילף אמירה מלוים.
מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש?
דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא, ואין דנין אמירה גרידתא מענייה ואמירה.
א"ל רב זביד לאביי - ונילף אמירה אמירה מלוים? א"ל דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא ואין דנין אמירה גרידתא מענייה ואמירה:
תניא, "רשב"י אומר, אדם אומר שבחו
שבחו - "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" (דברים כו) היינו שבח עצמו:
בקול נמוך
בקול נמוך - מדלא כתיב ביה ענייה:
וגנותו
וגנותו - כגון, "ארמי אובד אבי", היינו גנותו. שמתודין שאביהן לבן הארמי היה רשע:
בקול רם.
שבחו בקול נמוך, מן וידוי המעשר.
גנותו בקול רם, ממקרא ביכורים.
וגנותו בקול רם?!
והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, "מפני מה תקנו תפלה בלחש?
מפני מה תקנו - שיהא אדם אומר תפלתו בלחש? כדאשכחנא בחנה "וקולה לא ישמע" (שמואל א א):
כדי שלא לבייש את עוברי עבירה.
שלא לבייש את עוברי עבירה - המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם:
שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה"?
שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה - לא קבע לשחיטת חטאת מקום בפני עצמו, שלא יבינו שהיא חטאת, ומתבייש:
לא תימא גנותו, אלא אימא צערו.
צערו - צרות שעברו עליו, דהיינו צרות שעברו על ישראל. צרת לבן הארמי, צרת מצרים:
כדתניא, (ויקרא יג) "וטמא טמא יקרא".
טמא טמא יקרא - כלומר סורו מעליו שטמא הוא:
צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים.
וכל מי שאירע בו דבר, צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים".
גופא, "א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מפני מה תיקנו תפלה בלחש?
שלא לבייש את עוברי עבירה. שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה".
ולא?!
והא איכא דמים?!
והאיכא כו' - כלומר, והרי יש סימנים אחרים להכירה:
דם חטאת למעלה,
למעלה מחוט הסיקרא - דכתיב (ויקרא ד) "על קרנות". ובעולה לא כתב קרנות. והוא נותן דמים למטה מחוט הסיקרא. וכן שאר כל הדמים:
ודם עולה למטה?
התם כהן הוא דידע.
התם כהן - לחודיה הוא דידע ולא שאר כל העולם, ואין בשת בכך:
והאיכא חטאת נקבה, עולה זכר?
התם מיכסיא
מכסיא - הנקבות של נקבה:
באליה.
באליה - בזנב ולא ניכר:
תינח כבשה,
שעירה מאי איכא למימר?
שעירה מאי איכא למימר - שאין לה זנב וניכר הנקבות:
התם איהו דקא מיכסיף נפשיה, דאיבעי ליה לאיתויי כבשה,
דאיבעיא ליה לאתויי כשבה - אם היה לו בשת, שהרי כל החטאות של יחיד רצה כשבה רצה שעירה, חוץ מחטאת עבודת כוכבים, שכתיב בה עז בת שנתה, בפרשת שלח לך אנשים:
וקא מייתי שעירה.
חטאת דעבודה זרה דלא סגי דלאו שעירה, מאי איכא למימר?
התם ניכסיף וניזיל,
התם נייתי וניכסיף - הטיל עליו הכתוב שיתבייש, שתהא לו כפרה, מעונש גדול כזה:
כי היכי דנכפר ליה:
קרית שמע: מנלן?
דכתיב (דברים ו) "שמע ישראל", בכל לשון שאתה שומע.
תנו רבנן, "קרית שמע ככתבה. דברי רבי.
ככתבה - בלשון הקודש:
וחכמים אומרים, בכל לשון".
מאי טעמא דרבי?
אמר קרא (דברים ו) "והיו" בהווייתן יהו.
ורבנן?
אמר קרא, "שמע", בכל לשון שאתה שומע.
ורבנן נמי הא כתיב "והיו"?
ההוא שלא יקראנה למפרע.
ורבי, שלא יקראנה למפרע, מנליה?
נפקא ליה מדברים, הדברים.
ורבנן, דברים הדברים, לא משמע להו.
ורבי נמי, הכתיב "שמע"?
ההוא מיבעי ליה, להשמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך.
הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו - פלוגתא היא במסכת ברכות (דף טו):
ורבנן סברי לה, כמאן דאמר, "הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא".
לימא קסבר רבי
לימא קסבר רבי - מדאיצטריך קרא שתהא קריאת שמע ככתבה: