משלהם תהא.
משלהם תהא - אזהרה זו הכהנים יזהירו:
והילכתא כוותיה דאביי.
ולית הילכתא כוותיה דרב חסדא:
(סימן מתאו"ה לברכ"ה דוכ"ן בעבוד"ה כו"ס מכי"ר נהנ"ה בעגל"ה):
אמר ר' יהושע בן לוי, מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים?
שנאמר, (במדבר ו) "ושמו את שמי על בני ישראל, ואני אברכם".
ושמו את שמי - תלה הכתוב הדבר בהן, להיות ברכה זו שימת שמו על עמו, ולא עשאה צורך ישראל, אלא צורך מקום:
ואמר רבי יהושע בן לוי: כל כהן שמברך, מתברך.
ושאינו מברך, אין מתברך.
שנאמר, (בראשית יב) "ואברכה מברכיך".
ואברכה מברכיך - דאילו, "ואני אברכם" אישראל קאי. כר"ע דאמר, באלו טריפות (חולין דף מט) "למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, מפי הגבורה לא למדנו? כשהוא אומר "ואני אברכם", הוי אומר הכהנים מברכים את ישראל והקב"ה מסכים על ידם":
ואמר ר' יהושע בן לוי, כל כהן שאינו עולה לדוכן, עובר בשלשה עשה.
"כה תברכו".
"אמור להם".
"ושמו את שמי".
רב אמר, חוששין שמא בן גרושה או בן חלוצה הוא.
ולא פליגי.
הא דסליק לפרקים.
לפרקים - בחגים ובמועדים:
הא דלא סליק לפרקים.
ואמר ר' יהושע בן לוי, כל כהן שאינו עולה בעבודה, שוב אינו עולה.
שאינו עולה בעבודה - קודם שיסיים שליח צבור "רצה", צריך לעלות על הדוכן:
שנאמר, (ויקרא ט) "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים".
וירד מעשות - אלמא בעוד עבודה בידו בירך, ואח"כ "וירד מעשות". אלמא השתא הוא דגמר:
מה להלן בעבודה, אף כאן בעבודה.
איני?
והא ר' אמי ורבי אסי סלקי?
רבי אמי ורבי אסי מעיקרא הוו עקרי כרעייהו, ממטא לא הוה מטו התם.
מעיקרא הוו עקרי כרעייהו - ממקומן בעבודה, אבל רחוק היה מקומן מן הדוכן, ולא מטו עד דגמרה ברכת העבודה:
וכדתני ר' אושעיא, לא שנו אלא שלא עקר את רגליו, אבל עקר את רגליו עולה.
ותנן נמי, אם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו, רשאי.
ותנן נמי - בברכות, "אם הבטחתו" כו'. רישא הכי איתא: העובר לפני התיבה, לא יענה אמן אחר הכהנים, מפני הטירוף. ואם אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו, שלא תיטרף דעתו בשובו לתפלתו, ולא ידע להתחיל מיד בשים שלום. ואם הבטחתו, שהוא מלומד בדבר, ולא תטרף דעתו נושא את כפיו וחוזר לתפלתו:
רשאי - לישא את כפיו:
והוינן בה, הא לא עקר?
אלא, דנד פורתא,
והא לא עלה בעבודה - אלא דעקר פורתא. וש"מ סגי בהכי שעוקר מעט רגליו לילך לצד הדוכן בעבודה:
הכא נמי, דעקר פורתא.
ואמר ריב"ל, אין נותנין כוס של ברכה לברך
לברך - בהמ"ז:
אלא לטוב עין.
לטוב עין - שונאי בצע וגומלי חסד בממונן:
שנאמר, (משלי כב) "טוב עין, הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל". אל תיקרי "יבורך", אלא "יברך".
ואמר ר' יהושע בן לוי, מנין שאפי' עופות מכירין בצרי העין?
מכירין בצרי עין - ואין אוכלים משלהם:
שנאמר, (משלי א) "כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף".
כי חנם מזורה הרשת - לעיל מיניה משתעי בצרי עין, "נארבה לדם וגו' כל הון יקר נמצא וגו' כי חנם מזורה הרשת", לשון, "יזורה על נוהו גפרית". כך דרכם של ציידים, לזרות חטים ושעורים ברשתם, כדי שיבואו העופות לאכול. ואלו צרי העין, חנם מאבדין מזונות, שזורין ברשתם, בעיני כל בעל כנף, שאף הן מכירין בהן, ואין נהנין ממזונותיהן:
ואמר רבי יהושע בן לוי, כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו.
שנאמר, (משלי כג) "אל תלחם את לחם רע עין וגו', כי כמו שער בנפשו, כן הוא אכול ושתה יאמר לך" וגו'.
כי כמו שער בנפשו - שער זה על כרחנו לשון פעל הוא. ונקודתו מוכחת עליו. שחציו קמץ, וחציו פתח, וטעמו למטה. כאילו, זה האוכל, מירר והשעיר בנפשו של צר עין. וכך הוא לשון, "כתאנים השוערים" (ירמיהו כט). ומנחם בן סרוק פירשו, לשון שיעור. תמיד הוא משער כמה יאכל זה, עד מתי:
רב נחמן בר יצחק אמר, עובר בשני לאוין.
"אל תלחם",
ו"אל תתאו".
וא"ר יהושע בן לוי, אין עגלה ערופה באה, אלא בשביל צרי העין.
שנאמר, (דברים כא) "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה".
וכי על לבנו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הם?
אלא, "לא בא לידינו, ופטרנוהו, ולא ראינוהו, והנחנוהו".
"לא בא לידינו ופטרנוהו", בלא מזונות.
ופטרנוהו בלא מזונות - כלומר למזונות הוצרך, ולא היה לו, וראה אחד נושא מזונות, ובא לחוטפם ממנו לאונס רעבון, ועמד זה עליו והרגו:
"לא ראינוהו, והנחנוהו", בלא לוייה.
בלא לוייה - חבורה שילך עמהם:
אמר אדא, א"ר שמלאי, בית הכנסת שכולה כהנים, כולן עולין לדוכן.
למי מברכין?
אמר ר' זירא, לאחיהם שבשדות.
שבשדות - דאניסי במלאכתן ואין יכולין לבא:
איני?
והתני, אבא בריה דרב מנימין בר חייא, "עם שאחורי כהנים, אינן בכלל ברכה"?
לא קשיא.
הא דאניסי.
הא דלא אניסי.
דלא אניסי - העומדין בבהכ"נ אחורי הכהנים לא אניסי. אלא שאין הברכה חשובה עליהם, לעקור רגליהם, ולבא לפני הכהנים, להיות מתברכים פנים כנגד פנים, כדת. הלכך אינם בכלל ברכה. כדאמרי', "כה תברכו, פנים כנגד פנים":
והתני רב שימי מבירתא דשיחורי,
מבירתא דשחורי - לשון בירה, שחורי מקום:
"בית הכנסת שכולה כהנים, מקצתן עולין, ומקצתן עונין אמן"?
לא קשיא, הא דאישתייר בי עשרה.
הא דלא אישתייר בי עשרה.
אישתייר בי עשרה - מקצתן עולין לדוכן, והעשרה עונין אמן. לא אישתייר בי עשרה, לא חשיב לברכה לחודייהו, הילכך כולן עולין ומברכין לאחיהם שבשדות:
גופא, תנא אבא בריה דרב מנימין בר חייא, עם שאחורי כהנים אינן בכלל ברכה.
פשיטא, אריכי באפי גוצי, לא מפסקי.
אריכי באפי גוצי לא מפסקי - בין כהנים, מהיות בכלל ברכה. דאם כן, אין לדבר סוף:
תיבה, לא מפסקא.
מחיצה מאי?
ת"ש, דאמר רבי יהושע בן לוי, אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
איבעיא להו, צדדין, מהו?
אמר אבא מר בר רב אשי, ת"ש, דתנן, נתכוון להזות לפניו