תקנתא - דכשכנגדו ישבע ויטול, דהויא נמי תקנתא - דמן התורה, מי שעליו לשלם הוא ישבע ויפטר מן התשלומין. ואין נשבע ונוטל מן התורה. ואותן המנויין בשבועות: (דף מד:). - תקנת חכמים הן. ולשבועה דאורייתא - עבוד רבנן תקנתא. אבל תקנתא לתקנתא לא עבדינן:

ותיפוק ליה דהוה ליה רועה?

ותיפוק ליה דהוה ליה רועה - אדאביי קא מתמה. דקשיא ליה: "והא גזלן הוא", ותיפוק ליה דבלאו הך גזילה פסול לשבועה:

ואמר רב יהודה: ^אסתם רועה - פסול?

דאמר רב יהודה סתם רועה - אפילו לא הועד עליו שגזל:

פסול - לעדות. דסתמיה גזלן הוא - שמרעה בהמותיו בשדות של אחרים:

לא קשיא. ^בהא, דידיה. הא, דעלמא.

דידיה - רועה בהמות שלו - פסול. דבשביל הנאתו רועה אותן בשדות אחרות. אבל רועה בהמות העיר בשכר בשביל הנאת אחרים, אינו חוטא להרעות עד שיגיע למרעה המופקר לכל:

דאי לא תימא הכי, אנן חיותא לרועה היכי מסרינן.

דאי לא תימא הכי - דלא אמרינן על רועה בהמות דעלמא שהוא גזלן, אנן חיותא לרועה היכי מסרינן:

והא כתיב: (ויקרא יט, יד) "לפני עור לא תתן מכשול"?

אלא, חזקה אין אדם חוטא ולא לו:

זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה [וכו']:

על דאית ליה משתבע או על דלית ליה משתבע?

על דאית ליה משתבע או על דלית ליה משתבע  - הבא לישבע וליטול חציה צריך הוא לישבע שיש לו בה חציה או לישבע שאין לו בה פחות מחציה? שמא אין לו בה כלום, וכי משתבע שאין לו בה פחות מחציה באמת הוא נשבע, שהרי אין לו כלום? דבשלמא אם היה לו בה שליש או רביע והוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה - נשבע בשקר שהרי יש לו בה שליש שהוא פחות מחציה ואין לו בה חציה. אבל כשאין לו בה כלום - נשבע הוא באמת:

אמר רב הונא: ^גדאמר: שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה.

שבועה שיש לי בה - ואם תאמרו שמא שליש או רביע, שבועה שאין לי חלק בה פחות מחציה:

ונימא: "שבועה שכולה שלי"?

ומי יהבינן ליה כולה?

מי יהבינן ליה כולה - הרי חבירו תופס בה. ואם ישביעוהו על כולה הרי לעז לב"ד - מאחר שכולה שלו והם אמרו יחלוקו:

ונימא: "שבועה שחציה שלי"?

מרע ליה לדיבוריה.

מרע ליה לדיבוריה - דאמר ברישא כולה שלי והשתא אמר בהדיא חציה שלי:

השתא נמי מרע ליה לדיבוריה?

דאמר: "כולה שלי, ולדבריכם שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה".

דאמר כולה שלי - תירוצא הוא:

ולדבריכם - שאין אתם מאמינים לי בכולה שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה:

וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד - שבועה זו למה?

אמר ר' יוחנן: שבועה זו תקנת חכמים היא, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא.

ונימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא? 

ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד כו' - אדרבי יוחנן פריך. דאמר: חשדוהו רבנן שמא ילך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא, אם חשוד הוא בכך חשוד הוא נמי לישבע:

^דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא.

לא אמרינן כו' - דחמיר הוא לאינשי איסור שבועה מאיסור גזילה:

דאי לא תימא הכי, האי דאמר רחמנא: מודה מקצת הטענה - ישבע, נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא?

התם אשתמוטי קא משתמיט ליה - כדרבה.

אשתמוטי משתמיט ליה - ולא חשיד אממונא:

כדרבה - דאמר לעיל מפני מה אמרה תורה כו':

תדע.

תדע - דלאו בגזלן חשדינן ליה, אלא באשתמוטי בעלמא:

דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה - כשר לעדות.

דאמר רב אידי בר אבין הכופר במלוה - שבאו עדים והחזיקוהו בכפרן שהעידוהו שהוא חייב לו:

כשר לעדות - אלמא לאו דעתיה למגזליה דנימא אל תשת עד חמס אלא לאשתמוטי עביד:

בפקדון - פסול לעדות.

בפקדון פסול לעדות - דמאי אשתמוטי איכא הרי לא ניתן להוצאה ובעין הוא ואם אבד יטעון שאבד ויפטר:

אלא הא דתני רמי בר חמא: ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת: שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר.

נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא?

ולימא מיגו דחשיד אממונא - דההוא דאמר לא היו דברים מעולם כופר בפקדון הוא וליכא למימר משתמיט:

חשיד נמי אשבועה דידה - דבשלמא אשבועת שומרין דההוא דקטעין נאנסה דחייביה רחמנא שבועה, איכא למימר דלא חשיד אממונא, אלא שמא פשע בשמירתה וחייב לשלם אונסיה, וסבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה, אלא ההיא דכפירה - הא ודאי כופר בפקדון הוא ומשקר, והיכי משבעינן ליה עלה:

התם נמי אשתמוטי קא משתמיט, סבר משכחנא לגנב ותפיסנא ליה.

התם נמי אשתמוטי משתמיט - שאבדה ממנו וסבר משכחנא לגנב כו':

א"נ, משכחנא ליה באגם, ומייתינא ליה.

אי הכי, הכופר בפקדון אמאי פסול לעדות, נימא אשתמוטי קא משתמיט,

אי הכי - בפקדון איכא למימר משתמיט:

סבר עד דבחשנא ומשכחנא ליה? ד

בחשנא - אחפש:

^הכי אמרינן: הכופר בפקדון פסול לעדות, כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה: דההיא שעתא איתיה לפקדון בביתיה, והוה ידע.

ה"ג דההיא שעתא הוה גביה - ולא גרס ההיא שעתא דאשתבע:

א"נ, דהוה נקיט ליה בידיה.

אלא הא דאמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו.

דאמר רב הונא - לקמן בהמפקיד גבי: "שילם ולא רצה לישבע", אמר רב הונא אם בא לשלם - משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, חיישינן שמא עיניו נתן בה:

נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא?

התם נמי, מורה ואמר: דמי קא יהבנא ליה.

התם - לא חשיד אממונא. דמורי היתירא למימר דמי בעינא למיתב:

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: והא קא עבר על לאו: (שמות כ, יג) ד"לא תחמוד". 

הא קא עבר בלא תחמוד - מה לי חשוד על לא תחמוד, מה לי חשוד על לא תגזול, נימא מיגו דחשיד עליה חשיד אשבועתא:

^ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו.

תוספות

ותקנתא לתקנתא. ומתוך שאינו יכול לישבע משלם לא שייך הכא כדפרישית:

על דאית ליה משתבע כו'. ואע"ג דעל דעת ב"ד משביעין אותו מ"מ לא הו"ל לתקן שבועה בלשון דלא משתמע שחציה שלו:

ונימא שבועה שכולה שלי. לרבנן דבן ננס פריך דלא חיישי לשבועת שוא:

כולה שלי ולדבריכם כו'. אף על גב דקאמר כולה שלי לא משתבע שחציה שלו שמרע לדיבוריה:

דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא. נראה דהיינו טעמא משום דשבועה חמורה כדאיתא ביומא (דף פו.) ובשבועות (דף לט.) שהעולם נזדעזע על לא תשא וא"ת א"כ אמאי גזלן פסול לשבועה דאמר שכנגדו נשבע ונוטל וי"ל דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן ולעדות הוא דפסול מדאורייתא משום אל תשת רשע עד וי"מ בשם ה"ר יהודה חסיד הא דחשיד אממונא כשר לשבועה משום דשמא ע"י שבועה יפרוש מגזל אבל גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה"ה משבועה ולא קשה מההוא רעיא דאסהידו ביה דאכל מינייהו אמאי פסול דבהנך תרי דאכל צריך לשלם ומהשאר יפרוש על ידי שבועה דמה שהוא משלם על ידי עדים אין זה השבה מעליא דעל כרחו משלם והיינו טעמא דכופר בפקדון פסול לעדות:

ההיא שעתא דאיתיה בביתיה. ל"ג דאשתבע דאי איכא סהדי דנשבע לשקר במלוה נמי פסול וכן משמע בהגוזל קמא (ב"ק דף קז:) דמיירי בלא שבועה:

בלא דמי משמע להו. וא"ת תיפוק ליה מלא תגזול וי"ל לעבור עליו בשני לאוין וא"ת והא כי יהיב דמי נמי חמסן הוה כדמוכח שלהי הכונס (שם דף סב. ושם) וחמסן פסול לעדות כדכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס והפסול לעדות פסול לשבועה דכל הנהו דחשיב בפסולי עדות בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה: ושם) פוסל להו לשבועה בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה.) וי"ל דחמסן לא פסול לעדות אלא מדרבנן מדתני בפרק זה בורר הוסיפו עליהם החמסנין ולא פריך חמסן דאורייתא הוא כדפריך אגזלן וחמסן דקרא דלא יהיב דמי ושלהי הגוזל (ב"ק דף קיט.) דמייתי קרא דמחמס בני יהודה אפי' אי יהיב דמי אסמכתא בעלמא הוא ואע"ג דהוסיפו עליהם החמסנין לפסול לעדות וה"ה שפסול לשבועה היינו חמסן שחצוף לחטוף מיד ליד בידיעת הבעלים אבל הכא לא חציף אלא מעלים חמסנותו ואמר שנאבדה לו לא פסיל:

מתוך: עין משפט ונר מצוה/בבא מציעא/פרק א (עריכה)