ואלא הא דאמר רב נחמן: משביעין אותו שבועת היסת - נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא?

משביעין אותו - לשאינו מודה במקצת:

נימא מיגו - דמעיז פניו לכפור הכל, לאו לאשתמוטי בעי, וחשוד אשבועה:

ותו. הא דתני רבי חייא: שניהם נשבעין ונוטלין מבעה"ב - נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא?

שניהם נשבעים - גבי חנוני על פנקסו. - וקשה לי אמאי שבקה למתני' דשבועות ומייתי לה מברייתא? - נימא מיגו - כיון דחד מינייהו ודאי חשיד אממונא:

ותו. הא דאמר רב ששת: ^אשלש שבועות משביעין אותו:

שלש שבועות משביעין אותו - לשומר חנם שטוען נגנבה:

שבועה - שלא פשעתי בה.

שבועה - שלא שלחתי בה יד.

שלא שלחתי בה יד - לעשות מלאכתו. דאי שלח בה יד - הוי גזלן עליה, ומיחייב באונסיה. ואפילו נאנסה - ברשותיה היא קיימא, ודידיה היא:

שבועה - שאינה ברשותי.

נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא.

נימא - גבי שבועה שאינה ברשותי: מיגו דחשיד אממונא שמא ברשותיה הוא וכופר בה - חשיד נמי אשבועתא:

אלא - לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא.

אביי אמר: חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו.

אביי אמר - טעמא דמתניתין לאו כדר' יוחנן. דאי הוה חשיד לן אהולך ותוקף בטלית חבירו חנם - הוה לן חשוד אשבועה. אלא חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו על זה, ומכיר בו ששכחה, ויכפור בו. והולך ותוקף בטליתו, ונשבע שיש לו בה דמי חציה, וטלית זו שלו. דהא אפילו גלימא דעל כתפיה שעביד ליה:

אי הכי, נשקול בלא שבועה?

אי הכי - אמאי רמו עליה שבועה - כיון דאי לא הוי עליה לא הוי תפיס בה:

נשקלה בלא שבועה - לגבות מלוה שלו:

^באלא, חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו.

ולאו אמרינן: תפיס ממונא מספיקא - משתבע נמי מספק?

אמר רב ששת בריה דרב אידי: פרשי אינשי מספק שבועה, ולא פרשי מספק ממונא.

ולא פרשי מספק ממונא - אבל מודאי דממונא פרשי. ומאן דלא פריש - חשיד נמי אשבועתא:

מאי טעמא?

ממון - איתיה בחזרה. שבועה - ליתיה בחזרה:

בעי ר' זירא: תקפה אחד בפנינו - מהו?

תקפה אחד - הוציאה מיד חבירו בחזקה, והרי כולה בידו קודם שנשבעו:

היכי דמי?

אי דשתיק - אודויי אודי ליה.

ואי דקא צווח - מאי הוה ליה למעבד?

לא. צריכא: דשתיק מעיקרא והדר צווח.

מאי?

מדאשתיק - אודויי אודי ליה.

או דלמא, כיון דקא צווח השתא - איגלאי מילתא דהאי דשתיק מעיקרא, סבר: הא קא חזו ליה רבנן.

אמר רב נחמן: ת"ש: 

^גבמה דברים אמורים, ששניהם אדוקין בה, אבל היתה טלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהן - המוציא מחבירו עליו הראיה.

הראיה - בעדים:

היכי דמי?

אי נימא: כדקתני?

כדקתני - שזה לבדו אחוז בה ובא:

פשיטא?

אלא - שתקפה אחד בפנינו.

אלא לאו כו' - וכדאוקמינן דשתיק ולבסוף צווח:

לא. הכא במאי עסקינן: ^דכגון דאתו לקמן כדתפיסו לה תרוייהו. ואמרינן להו: זילו פלוגו. ונפקו.

והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו. האי אמר: אודויי אודי לי. והאי אמר: בדמי אגרתי ניהליה.

דאמרינן ליה: עד השתא חשדת ליה בגזלן, והשתא מוגרת ליה בלא סהדי?!

ואיבעית אימא, כדקתני. דאתו לקמן כי תפיס לה חד מינייהו, ואידך מסרך בה סרוכי.

ואפילו לסומכוס דאמר: ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה

אפילו לסומכוס כו' - כלומר ואליבא דסומכוס דמיקל בחלוקה, ולא מצריך אפילו שבועה - איצטריך לאשמועינן דבכה"ג מודי סומכוס דאפילו בשבועה לא שקיל. דהא לאו ממון המוטל בספק הוא:

מודה סומכוס ^הדסרכא לאו כלום היא.

דסרכא לאו כלום היא - ואין שור שחוט לפניך. ולא דמי לנמצא עוברה בצדה (ב"ק דף מו.): 

אם תמצי לומר: תקפה אחד בפנינו - מוציאין אותה מידו. הקדישה - אינה מקודשת.

ואת"ל - בשאילתנו לפשוט דמוציאין אותה מידו ויחלוקו:

אינה מקודשת - דלא אלים הקדישה מתקפה:

אם תמצי לומר תקפה אחד בפנינו ^ואין מוציאין אותה מידו - הקדישה בלא תקפה - מהו?

כיון דאמר מר: ^זאמירתו לגבוה, כמסירתו להדיוט דמי - כמאן דתקפה דמי?

או דלמא, השתא מיהא הא לא תקפה.

הא לא תקפה - ואין יכול להקדישה:

וכתיב: (ויקרא כז, יד) "ואיש כי יקדיש את ביתו קדש וגו'". מה ביתו ברשותו ^חאף כל ברשותו - לאפוקי האי דלא ברשותו.

ת"ש: דההיא

תוספות

אלא הא דאמר רב נחמן. תימה הא הכא נמי משתמיט וי"ל דרב נחמן מחייב שבועת היסת אפי' היכא שתובעו ואמר זה החפץ שהוא בידך שלי הוא דלא שייך אישתמוטי וכן פי' רב האי גאון שמשביעין שבועת היסת אקרקעות אע"ג דלא שייך בהו אישתמוטי וקשה דבפ' שבועת הדיינים (דף מ: ושם ד"ה אישתמוטי) משמע דלא מחייב שבועת היסת אלא משום אישתמוטי דקא פריך אדרבה אין אדם מעיז ומשני דמשתמיט וי"ל כיון דבשאינו בעין משתמיט אף כשהוא בעין לא פלוג רבנן אי נמי אקושיא דר' חייא סמיך:

דתני ר' חייא. הקשה רש"י אמאי לא מייתי מתני' דשבועות וי"ל דע"י ר' חייא שנאה רבי כדמוכח התם (דף מז:):

שבועה שלא שלחתי בה יד. פרש"י דאם שלח בה יד אפילו נאנסה חייב ואף על פי דמשהחזירה פטור כדקתני בהמפקיד (לקמן דף. לד) מ"מ שמא נאנסה קודם שהחזירה אבל קשה משלהי האומנין (לקמן דף פג.) דקאמר ונשבר או נשבה אין רואה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר והא שמא שלח בה יד וי"ל שיפטר משבועה שנאנסה אך ישבע שלא שלח בה יד אי נמי שלא שלחתי בה יד אינו נשבע אלא ע"י גלגול שבועה שלא פשעתי בה וכשיש רואה שנאנסה פטור לגמרי ור"ת מפרש אפי' ע"י גלגול לא ישבע היכא שהיא מתה בפנינו דאין מגלגלין אלא בדבר הדומה דלמה י"ל ששלח בו יד דדוקא בשותפין שחלקו ונתחייב שבועה ממקום אחר מגלגלין משום דמורי היתרא ושבועה שלא שלחתי בה יד מפרש ר"ת שלא אכלה דאינו בכלל שבועה שלא פשע בה ושאינה ברשותו:

ספק מלוה ישנה יש לו עליו. וההיא ... דמשביעין אותו ג' שבועות ודשניהם נשבעין ונוטלין נמי חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו ולכך אין לפוטרו בלא שבועה וגם לא יטול בלא שבועה אבל בגזלן ודאי וכופר בפקדון אין להכשיר מטעם שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו:

ממון אפשר בחזרה. אם לא יזכור יחזיר ולא יעכבנו מספק אבל אין לפרש אם יזכור שאינו חייב לו יחזיר אבל אם לא יזכור יעכבנו אע"פ שיודע שלא יזכור עוד דא"כ גם מספק שבועה לא יפרוש:

אגרת ליה בלא סהדי. ואינו נאמן במיגו דאי בעי אמר תקפה ממני דמיגו במקום עדים הוא:

הקדישה בלא תקפה מהו. ומיירי נמי כגון ששתק בשעה שהקדיש ולבסוף כששאלה הגזבר צווח ומבעיא ליה כיון דאמירתו לגבוה כו' הוה הקדש כתקפה דכיון ששתק אודויי אודי ליה והוה הקדש ולא דמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דכיון דאודי ליה הוי כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדיש כדמוכח בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פח.) גבי ההוא דאייתי קרי כו' דאי לא קייצי דמייהו הוי קדושות או דלמא הקדש לא הוי כתקיפה דלמה יצווח בשביל דבריו ומייתי מההיא מסותא דהקדיש חד ושתק אידך ומסקנא דלא הוי הקדש אלמא שתיקתו אינו כהודאה:

והא הכא דכי תקפה כהן כו'. נראה דהכי מיבעי ליה במסותא כיון דמקרקעי היא והוה דינא כל דאלים גבר וכיון דאם תקפה האחד והקדישה כשהיא בידו מסתמא תו לא פקע אפי' חזר חבירו ותקפה ממנו כי הקדישה בלא תקפה נמי הוי הקדש או דלמא כיון דאפי' גבר האחד אם יכול השני לחזור ולתוקפה ממנו זוכה ה"ה הקדיש בלא תקפה לא יחול הקדש כלל כיון דחבירו אם תקפה היה זוכה דלא אלים הקדש מתקיפה והשתא אייתי והא הכא אם

 עין משפט ונר מצוה/בבא מציעא/פרק א