מסותא, דהוו מנצו עלה בי תרי.

מסותא - מרחץ:

האי אמר: "דידי הוא", והאי אמר: "דידי הוא".

קם חד מינייהו, אקדשה.

פרשי מינה, רב חנניה ורב אושעיא וכולהו רבנן.

פרשי מינה - מלרחוץ בה:

ואמר ליה רב אושעיא לרבה גרסינן:

וא"ל רב אושעיא לרבה: כי אזלת קמיה דרב חסדא לכפרי, בעי מיניה.

לכפרי - שם מקום:

כי אתא לסורא.

כי אתא לסורא - כשהיה עובר דרך סורא לילך לכפרי:

א"ל רב המנונא: מתני' היא.

"ספק בכורות:

ספק בכורות - כגון בהמה שילדה ואין ידוע אם בכרה כבר אם לא:

אחד ^אבכור אדם ואחד ^בבכור בהמה.

אחד בכור אדם - כגון שהפילה אמו לפניו ספק דבר הפוטר בבכורה ספק רוח הפילה והבא אחריו בכור:

בין טהורים בין טמאים

בין טמאין - כגון פטר חמור:

המוציא מחבירו עליו הראיה".

המוציא מחבירו כו' - קס"ד: אם ביד ישראל הן - הוי כהן מוציא מחבירו עליו הראיה. ואם תקפה כהן ושתיק ישראל והדר צווח - הוי ישראל מוציא מחבירו:

ותני עלה: ^גאסורים בגיזה ובעבודה.

אסורין בגיזה ועבודה - מספק שמא קדשים הם:

והא הכא, דאמר: תקפו כהן ^דאין מוציאין אותו מידו - דקתני: המוציא מחבירו עליו הראיה.

דקתני המוציא - משמע בין כהן בין ישראל:

וכי לא תקפו - אסורין בגיזה ובעבודה?

וכי לא תקפו - חמור כח הקדש לאוסרן בגיזה ועבודה. ש"מ דאת"ל תקפו אין מוציאין אותו מידו -הקדישה מקודשת:

אמר ליה רבה: קדושת בכור קאמרת?!

לעולם אימא לך: תקפו כהן - מוציאין אותו מידו.

ואפילו הכי אסורים בגיזה ובעבודה - דקדושה הבאה מאליה שאני.

לעולם אימא לך - גבי בכור, דאפילו תקפו כהן - מוציאין אותו מידו, מסתמא בחזקת ישראל הן. ולעולם הכהן קרוי: "מוציא מחבירו". וטעמא דגיזה ועבודה - לאו משום דיהא לכהן שום כח בהן, דתפשוט מינה להיכא דאי תקפו אין מוציאין מידו הקדישה הוי הקדש. אלא הכא משום איסור ספק גיזת קדשים, וקדושה הבא מאליה שאני. שאם בכור הוא מאליו קדוש. ואיכא לספוקי בהכי. אבל גבי מסותא דאין קדושה באה אלא על פיו של זה, אימא לך דאפי' אם תמצי לומר תקפה אין מוציאין - הקדישה בלא תקפה לא הוי הקדש, דאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו:

אמר ליה רב חנניה לרבה: תניא דמסייע לך.

דמסייע לך - דגבי ספק בכורות אם תקפה כהן מוציאין מידו:

"הספיקות נכנסין לדיר להתעשר".

הספיקות - לקמן מפרש: בספק פדיון פטר חמור - דמפריש עליו טלה לאפקועי איסורא, והוא לעצמו. שאין צריך ליתנו לכהן שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ופדיון פטר חמור בר עשורי הוא אם יש לכהן י' פטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עליהם עשרה שיין ומעשרן והן שלו. הלכך ספק פדיון פטר חמור ביד ישראל נכנס לדיר עם שאר טלאים שלו להתעשר ואי נפקא בעשירי ליפוק:

ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו - אמאי נכנסין לדיר? נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן?

ואי ס"ד - יש לכהן צד זכייה בו נמצא זה אם יצא בעשירי פוטר ממונו בממונו של כהן:

אמר ליה אביי: אי משום הא - לא תסייעיה למר.

למר - רבה שהוא רבו:

הכא במאי עסקינן: כגון דלית ליה אלא תשעה. והוא דמה נפשך:

אי בר חיובא הוא - שפיר קא מעשר.

אם בר חיובא הוא - אי האי גברא בר חיובא הוא לעשורי, שפדיון זה לאו פדיון פטר חמור שלו הוא הרי יש לו י' טלאים וחייב לעשרן שפיר קמעשר:

אי לאו בר חיובא הוא - תשעה לאו בר עשורי נינהו.

אי לאו בר חיובא הוא - שפדיון זה של כהן - לא פטר ליה מידי דתשעה לאו בני עשורי נינהו:

הדר אמר אביי: לאו מילתא היא דאמרי - דספיקא לאו בר עשורי היא.

לאו מילתא היא דאמרי - דודאי סייעתא היא למר. דאי הוה צד זכייה לכהן ביה מספק ואשתכח דכל הני טלאים ספק חייבים במעשר ספק אין חייבים מספיקא - לא הוי צריך לעשורינהו כדקאמרת לעשורי ממה נפשך -  דכל ספק חייב ספק פטור לאו בני עשורי נינהו ואפילו היכא דאיכא למימר ממה נפשך:

דתנן: ^ה"קפץ אחד מן המנויין לתוכן - כולן פטורין".

קפץ אחד מן המנויין כו' - היה מעשר טלאים והתחיל למנות כשהיו יוצאים בפתח הדיר ועד שלא הגיע לעשרה קפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר ואינו מכירו:

כולם פטורין - בין אותן שיצאו בין אותן שבתוך הדיר. ואפילו הן אלף שיצאו פטורין (שהם) מנין הראוי. שכשמנאן היה המנין ראוי להשלים ולבא לכלל מעשר. ואמרינן בבכורות והכי מייתינן לה מנין הראוי פוטר. ואותן שבתוך הדיר פטורין משום זה המעורב דכל אשר יעבור תחת השבט אמר רחמנא ולא שעבר כבר וכל חד מינייהו ספק כבר עבר הוא:

ואי ס"ד ספיקא בעי עשורי, לעשר ממה נפשך.

ואי ס"ד ספיקא - דאיכא למימר ממה נפשך בעי לעשורי, שמא יעשה כתורה וכמצוה - נעשרינהו להנך דבתוך הדיר ממה נפשך. כל י' שיוצאין אם מעשר שלהן בר חיוב וכראוי הוא כגון שלא יצא אותו הקופץ לתוכן שפיר קא מעשר:

דאי בר חיובא הוא - שפיר מעשר.

ואי לאו בר חיובא הוא - נפטר במנין הראוי.

ואי לאו בר חיובא - כגון אותן עשרה שיצא זה לתוכן ואין עשירי שלהן מעשר:

נפטרו - מן המעשר:

במנין הראוי - שכשמנה א' ב' ג' היו בדיר טלאים הרבה שהיו ראוין להשלים ופוטרין מניינו:

דאמר רבא: ^ומנין הראוי - פוטר

דאמר רבא - בבכורות (דף נט.):

מנין הראוי פוטר - היה לו עשרה טלאים ומנה חמש ומת אחד מן שאינו מנוין המנוין פטורין ושאינן מנוין מצטרפין לגורן אחר שיולדו לו טלאים עד שיגיע זמן הגורן ויצטרפם עם אלו אבל המנוין פטורין במנין הראוי ויליף לה מאשר יעבור ולא שכבר עבר דמשעבר תחת השבט ולא עלה בידו לעשר שוב אינו מעבירו פעם אחרת כשיולדו לו טלאים לצרף עמהם:

תוספות

תקפה כהן אין מוציאין ולכך אפי' לא תקפה אסורין בגיזה ועבודה מספק משום דשמא יש לכהן חלק בו ולכך יכול לתוקפה אלמא אפי' לא תקפה חשיב כאילו תקפה כבר והקדישה בעודה בידו ודחי רבה דהתם אם תקפה כהן מוציאין מידו ואע"פ שאין לכהן בו כלום דאפי' כבר תקפה מוציאין מידו ואפי' הכי אסורין בגיזה ועבודה ועל כרחך משום דקדושה הבאה מאליה שאני וא"ת אמאי אין מוציאין מידו והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר וי"ל במכירי כהונה א"נ אינו יכול לתובעו רק טובת הנאה שיש לו בו למ"ד טובת הנאה ממון ומפרק הזרוע (חולין דף קלג.) דאמר בן לוי דחטף מתנתא פריצותא הוא משמע דאינו חייב לשלם אין ראיה דשמא מיירי כשאכלו כדאמרינן התם (דף קל:) המזיק מתנות כהונה או אכלן פטור:

פוטר ממונו בממון כהן. וכן הוא מסקנא דאם תקפה כהן מוציאין מידו תימה דבפ' השואל (לקמן דף קב: ושם) ובפרק בית כור (ב"ב דף קה. ושם ד"ה אבל) גבי אחד ששכר מרחץ מוקי שמואל הא דיחלוקו בבא באמצע החדש אבל בבא בסוף החדש כולו לשוכר והא מסיק הכא דמוציאין מידו וי"ל דהתם נכנס בהיתר לכך מהניא תפיסתו אבל הכא לא בהיתר תפס כי אם בספק והא דאמרי' בפ"ב דכתובות (דף כ. ושם ד"ה ואוקי) שנים החתומים על השטר ובאו אחרים ואמרו אנוסים היו כו' אין נאמנים ומסיק דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואין נאמנין דקאמר פרש"י דאם תפס המלוה לא מפקינן מיניה צ"ל שתפס קודם שבאו עדים לפסול השטר דהיינו קודם שנולד הספק ועי"ל דאין נאמנין דלא מקרעינן ליה ולא מגבינן ביה ולא לענין תפיסה:

ותשעה לאו בר עשורי נינהו. דאין צריך לצרפו לגורן אחר דלא באו לעולם לכלל חיוב ודאי ודוקא היכא דהוו עשרה מתחלה הוא דאיצטריך לצרפו לגורן אחר:

קפץ כולן פטורין. תימה דלבטל ברובא וליחייבו כולהו במעשר דהא דדבר שבמנין לא בטיל היינו מדרבנן וקבוע נמי אין שייך אלא בדבר שהאיסור וההיתר ניכרין וידועין ולא ידע מאיזה לקח כגון ט' חנויות ובריה נמי לא הוי כדפרי' בחולין (דף צה.) ואין לומר שלא נשאר בעדר רק אחד דליכא רובא דלשון לתוכן לא משמע הכי:

לפטרו במנין הראוי. תימה דהכא לא שייך מנין הראוי דלא שייך אלא היכא דאין כי אם עשרה והתחיל למנות ומת אחד מהן ואין כאן י' אפ"ה פטורים אותן שיצאו ולא יצטרפו לגורן אחר כיון שתחילת יציאתן היה ראוי להשלים המנין אבל הכא שיש בעדר הרבה ישלים המנין ויהא עשירי וי"א קודש ויקרא לשניהם עשירי מספק אם יש מנוי ביניהם אם לאו וכן יעשה בכל אחד עשר ובאחרונה שלא ישאר עשרה יצטרפו לגורן אחר:

מתוך: עין משפט ונר מצוה/בבא מציעא/פרק א (עריכה)