מתניתין מני רבנן היא.

מתני' רבנן היא - ואשמועינן רישא^[1] דהיכא דזכי ביה איהו אמרינן מגו, וסיפא^[2] אשמועינן דהיכא דלא זכי ביה איהו מגו דאי בעי זכי לא אמרי':

אלא אי אמרת בעשיר ועני מחלוקת, אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו - הא מני לא רבנן ולא ר' אליעזר?

הא - מתני' דהכא מני:

אמר ליה: מתני' דאמר: תחילה.

דאמר תחילה - האי אני זכיתי בה דקאמר תחילה קאמר ליה מתחילה הגבהתיה לצורכי ולא לצרכך. ולעולם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, דומיא דמעני לעני:

הכי נמי מסתברא.

הכי נמי מסתברא - דזכיתי תחילה משעת הגבהה קאמר מתני':

דקתני סיפא: "אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה - לא אמר כלום",

מדקתני סיפא כו' - ואי תחילה דסיפא לאו משעת הגבהה קאמר, אלא אני זכיתי תחילה קודם שנתתיה לך נתכוונתי לזכות בה:

"תחילה בסיפא" למה לי?

למה לי - למיתנא בה תחילה? פשיטא? דאפילו לא אמר תחילה בפירוש מסתמא תחילה קאמר, דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינה בידו?:

פשיטא אע"ג דלא אמר תחילה תחילה קאמר.

אלא לאו הא קמ"ל: רישא דאמר תחילה.

אלא לאו הא קמ"ל - דרישא דמתני' דקתני זכה בה, בדאמר תחילה. ואשמועינן סיפא דאם משנתנה לו טען לו אותה טענה ואמר אני הגבהתיה מתחילה לצורכי - לא אמר כלום. דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתיה דהאי אגבהה:

ואידך?

ואידך - רב נחמן אמר לך דתנא סיפא תחילה:

תנא סיפא לגלויי רישא.

לגלויי רישא - למימר: דוקא קתני. מדסיפא תחילה קתני ורישא לא תנא - דוקא הוא:

סיפא: דאמר תחילה. רישא: דלא אמר תחילה.

סיפא - דלא אפשר בלא תחילה. אמר אני זכיתי תחילה קודם שנתתיה לך-  לא אמר כלום דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבהה. ורישא דלא אמר תחילה ואפ"ה זכה בה:

רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו: המגביה מציאה לחבירו - לא קנה חבירו.

מאי טעמא?

הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. 

הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - כאדם הבא מאליו ותופס ממון חבירו בשביל חוב שיש לאחר עליו ובא לקדם עד שלא יתפסנו בעל חוב אחר ונמצא תופס זה חב בתפיסתו זאת את הנושים האחרים:

חב לאחרים - מפסיד את האחרים כמו אין חבין לאדם (כתובות דף יא.):

והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - לא קנה.

לא קנה - כדאמר בכתובות דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס:

איתיביה רבא לרב נחמן: מציאת פועל לעצמו. במה דברים אמורים: בזמן שאמר לו בעל הבית: "נכש עמי היום, עדור עמי היום".

נכש עמי היום - דלא נשכר עמו אלא לניכוש ועידור, וכשהגביה המציאה אין זה ממלאכת בעל הבית, וקנאה פועל. והוא ינכה לו משכרו שכר פעולת ניכוש ועידור כל שעת הגבהה:

אבל אמר לו: "עשה עמי מלאכה היום" - מציאתו של בעל הבית הוא?

אמר לו עשה עמי מלאכה היום - כל מלאכה שהוא עושה מלאכת בעל הבית היא וקנה בעל הבית אלמא המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו:

א"ל: שאני פועל, דידו כיד בעל הבית הוא.

והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום?

אמר ליה: כל כמה דלא הדר ביה, כיד בעל הבית הוא.

כי הדר ביה - טעמא אחרינא הוא.

כי הדר ביה טעמא אחרינא הוא - הא דאמר דכי הדר ביה הרשות בידו לאו משום דעד השתא לאו כיד בעל הבית הוא אלא טעמא אחרינא הוא שאינו שלו כעבד שאם בא לעזוב לו שכרו מכאן ואילך ולחזור בו יחזור בו:

דכתיב: (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים", עבדי הם, ולא עבדים לעבדים.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: המגביה מציאה לחבירו - קנה חבירו.

ואם תאמר משנתינו?

ואם תאמר משנתינו - דקתני: "אני זכיתי בה - זכה בה". ומשמע לן אני זוכה בה עכשיו - זכה בה, ואע"פ שהגביה לצורך חבירו - היינו טעמא משום דקתני: "ואמר לחבירו תנה לי", ולא אמר: "זכה אתה לי", בהגבהתך נמצא שלא עשאו שליח להקנות בהגבהתה עד שעת נתינה. והרי קודם נתינה הדר בו זה משליחותו:

דאמר: "תנה לי", ולא אמר: "זכה לי":

מתני' ראה את המציאה ונפל עליה, ובא אחר והחזיק בה - זה שהחזיק בה זכה בה:

גמ' אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום.

קונות לו - אם יש סביבותיו דבר הפקר - אין אחר רשאי לתופסו:

[מאי טעמא]?

תקינו רבנן דלא אתי לאנצויי.

אמר אביי: מותיב ר' חייא בר יוסף, פיאה.

אמר אביי מותיב ר' חייא - עלה תיובתא ממתניתין דמסכת פיאה:

אמר רבא: מותיב ר' יעקב בר אידי, נזיקין.

ואמר רבא מותיב ר' יעקב - עלה ממתניתין דסדר נזיקין:

אמר אביי: מותיב ר' חייא בר יוסף פיאה: 

^"נטל

נטל - אחד מן העניים:

מקצת פיאה,

מקצת פיאה - שליקט כבר:

וזרק על השאר

וזרק (לה) על השאר - כדי לקנות:

- אין לו בה כלום.

נפל לו עליה, פרס טליתו עליה - מעבירין אותו הימנה.

וכן, בעומר שכחה".

ואי אמרת: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, נקנו ליה ארבע אמות דידיה?

ליקנו ליה - גבי נפל לו עליה ארבע אמות דתקון ליה רבנן:

הכא במאי עסקינן. דלא אמר: אקני.

ואי תקון רבנן, כי לא אמר מאי הוי?

כיון דנפל, גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני.

בנפילה ניחא ליה דנקני - לא נתכוין לקנות בתורת תקנת חכמים, כסבור שנפילתו יפה לו:

תוספות

רב נחמן ורב חסדא כו'. תימה דבשלהי משילין (ביצה דף לט. ושם: ד"ה הכא) אמר מילא מים ונתן לחבירו רב ששת אמר כרגלי הממלא ור"נ אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ומסיק דבמגביה מציאה לחבירו פליגי דמר סבר קנה ומר סבר לא קנה ומשמע דלרב נחמן קנה חבירו ולכך הוי כרגלי מי שנתמלאו לו ורש"י גרס התם מ"ס קני ומר סבר לא קני ול"ג חבירו וכולהו סברי דלא קני חבירו אלא רב נחמן סבר דמגביה נמי לא קני ולכך כשלקח חבירו ממנו קנאו [מן ההפקר שמתכוין לקנות אבל המגביה לא הגביה לקנות] ורב ששת סבר דקנה הממלא דכיון דלא קנה חבירו הוא קנה ולכך הוי כרגליו ור"ת פי' דהתם רב נחמן מודה דקנה חבירו דאינו חב לאחרים שיש הרבה מים בבור ועוד אומר ר"ת דשפיר גרסינן חבירו וסבר ר"נ לא קנה חבירו כי הכא וגם הממלא לא קנה ולכך כשנתנם לו קנאם והוי כרגליו ורב ששת סבר קני חבירו מטעם מגו דזכי לנפשיה וכיון דלא קנה חבירו אלא מטעם דזכי לנפשיה ואי הוה זכי לנפשיה הוי כרגליו והשתא נמי דזכי לחבריה הוי כרגליו ולא עדיף מיניה לענין תחומין והוי כאילו זכי לנפשיה:

תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני. מה שפרש"י משום דלא עשאו שליח אין נראה דבפ' הכותב (כתובות דף פד: ושם ד"ה את) משמע גבי עובדא דיימר בר חשו דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני אפילו עשאו שליח:

איתיביה רבא לרב נחמן. אע"ג דלעיל (ד' ח.) דחי רבא דיוקיה דרמי בר חמא משמע דסבר לא קנה חבירו שמא קבלה הכא מר"נ:

יכול לחזור בו אפי' בחצי היום. וא"ת ומאי קמ"ל והלא בפרק האומנין (לקמן דף עז.) לא פליגי רבי דוסא ורבנן אלא דר' דוסא סבר דיד פועל על התחתונה ורבנן סברי דידו על העליונה אבל לכולהו יכול לחזור בו וי"ל דקמ"ל דיכול לחזור בו וידו על העליונה כרבנן אפילו אם נתייקרו פועלים בחצי היום לאחר שחזר בו לא יפחתו לו מחצי שכרו ולכך מייתי מילתיה דרב דכיון דידו על העליונה א"כ אין ידו כיד בעל הבית וכן מוכיח בפרק האומנין (שם) דסובר כרבנן בשכיר יום ולא בקבלנות:

כי לי בני ישראל עבדים. נ"ל דמ"מ מותר אדם להשכיר עצמו דדוקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם:

א"ר יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ואע"ג דאית ליה לרבי יוחנן בפרק הכותב (כתובות דף פד: ושם ד"ה ואמר) ובפ"ק דגיטין (דף יא: ושם ד"ה התופס) תופס לבע"ח לא קני היינו דוקא היכא דלא שייך מגו דזכי לנפשיה דאין הלוה חייב כלום לתופס אבל במציאה דאיכא מגו קנה:

ולא אמר זכי לי. וא"ת דבפ"ק דגיטין (שם) קאמר ר' יוחנן כל האומר תנו כאומר זכו וי"ל דשאני התם דדעת אחרת מקנה אותו:

ארבע אמות קונות לו בכל מקום. וא"ת באלו נערות (כתובות דף לא: ושם ד"ה אי) דאמר גבי גונב כיס בשבת היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד וקאמר אי דאפקיה לרה"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא ואמאי הא ארבע אמות קונות לו וי"ל דבגניבה לא תקינו רבנן דקני אלא במציאה דלא ליתי לאנצויי ובגט משום עיגונא ולרב ששת דאמר בסמוך דברה"ר לא תקינו ארבע אמות אתי שפיר:

מעבירין אותו הימנה. אפי' רשע לא מיקרי ואע"ג דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלו נקרא רשע (קדושין דף נט. ושם ד"ה עני) היינו משום דאפשר ליה למיטרח ולמיזבן ארעא אחריתי אבל במציאה או בהפקר דליכא למימר הכי אפילו רשע לא מיקרי [וע"ע תוספות בבא בתרא דף כא: ד"ה מרחיקין]:

מתוך: עין משפט ונר מצוה/בבא מציעא/פרק א (עריכה)