רב פפא אמר: כי תקינו ליה רבנן ארבע אמות - בעלמא.

ה"ג כי תקון ליה רבנן בעלמא - כגון בסמטא שהוא רשות לכל אדם, או ברה"ר או בצידי רשות הרבים, והיא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכין לצאת מן הדחק:

בשדה דבעל הבית - לא תקינו ליה רבנן.

לא תקון ליה רבנן - שהרי אין לאדם שם ד' אמות מיוחדות. שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו:

ואע"ג דזכה ליה רחמנא בגוה - כי זכה ליה רחמנא, להלוכי בה ולנקוטי פיאה, למיהוי חצירו - לא זכה ליה רחמנא.

אמר רבא: מותיב ר' יעקב בר אידי, נזיקין.

"ראה את המציאה ונפל לו עליה, ובא אחר והחזיק בה - זה שהחזיק בה זכה בה".

ואי אמרת: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, נקנו ליה ארבע אמות דידיה?

הכא במאי עסקינן: דלא אמר: "אקני".

ואי תקון רבנן, כי לא אמר מאי הוי?

כיון דנפל עליה, גלי דעתיה, דבנפילה ניחא ליה דנקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני.

רב ששת אמר: כי תקינו רבנן בסמטא - דלא דחקי רבים, ברשות הרבים דקא דחקי רבים - לא תקינו רבנן.

והא: "בכל מקום קאמר"?

כל מקום לאתויי צידי רשות הרבים.

ואמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: קטנה - אין לה חצר, ואין לה ארבע אמות.

קטנה אין לה חצר - אם זרק לה בעלה גט תוך חצרה, לא קנתה לה חצרה להתגרש בו. וכן אם היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה גט בארבע אמותיה. ואע"ג דגדולה מיגרשה. כדתנן: (גיטין דף עח.) "הזורק גט לאשתו בתוך ביתה כו' היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת כו'":

ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר: ^דיש לה חצר, ויש לה ארבע אמות.

במאי קמיפלגי?

מר סבר: חצר משום ידה איתרבאי,

משום ידה אתרבאי - דכתיב: "ונתן בידה", וידה רשותה משמע. כדכתיב: (במדבר כא) "ויקח את כל ארצו מידו":

כי היכי דאית לה יד - חצר נמי אית לה.

כי היכי דאית לה יד - דמשיודעת לשמור את גיטה - מגורשת. דלא מיעט רחמנא אלא שוטה דמשלחה והיא חוזרת:

ומר סבר: חצר משום שליחות איתרבאי,

משום שליחות איתרבאי - מדרבי רחמנא שליחות לאדם. כדתניא: (קידושין דף מא.) "ושלח - מלמד שהאיש עושה שליח. ושלחה - מלמד שהאשה עושה שליח" - אתרבאי נמי חצרה דהויא לה כשלוחה:

וכי היכי דשליחות לית לה - חצר נמי לית לה. 

וכי היכי דשליחות לית לה - דתנן: שאין הקטן עושה שליח. דכי כתיב שליחות בין בגיטין בין בפסח איש כתיב בענין:

מי איכא מאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי?!

והתניא: (שמות כב, ג) "בידו",

ידו - "אם המצא תמצא בידו":

אין לי אלא ידו,

גגו, חצירו, וקרפיפו מנין?

גגו חצרו וקרפיפו מנין - שאם נכנסה שם, ונעל בפניה לגונבה, שהוא חייב:

ת"ל: (שמות כב, ג) "המצא תמצא", מכל מקום.

ואי סלקא דעתך, חצר משום שליחות איתרבאי, אם כן מצינו שליח לדבר עבירה. 

אם כן מצינו תורת שליחות לדבר עבירה - לומר: שלוחו כמותו, וחייב השולח במעשה השליח:

וקיימא לן: אין שליח לדבר עבירה?

וקי"ל - בקידושין בפ"ב (דף מב:):

אמר רבינא: היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה, היכא דשליח בר חיובא הוא,

בר חיובא הוא - שאף הוא מוזהר על הדבר, התם פטור השולח. דאמרינן ליה: דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ולא היה לו לעשות:

אבל בחצר, דלאו בר חיובא הוא, מיחייב שולחו.

אלא מעתה. האומר לאשה ועבד: "צאו גנבו לי", דלאו בני חיובא נינהו, הכי נמי דמיחייב שולחן?

דלאו בני חיובא נינהו - לשלם. כדתנן: הם שחבלו באחרים פטורין (ב"ק פז.):

אמרת: אשה ועבד בני חיובא נינהו, והשתא מיהא לית להו לשלומי.

דתנן: נתגרשה האשה, נשתחרר העבד - חייבין לשלם.

רב סמא אמר: היכא אמרינן: "אין שליח לדבר עבירה", היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד,

דאי בעי עביד - את השליחות:

אבל חצר דבעל כרחיה מותיב בה - מיחייב שולחו.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו: כהן דאמר ליה לישראל: "צא וקדש לי אשה גרושה".

וקדש לי אשה גרושה - ומשעת קידושין, עובר משום: "לא יקחו":

אי נמי. איש דאמר לה לאשה: "אקפי לי קטן".

אשה אינה באזהרת "לא תקיפו", לפי שאינה בבל תשחית פאת זקנך. כדאמר בקדושין (ד' לה:). והמקיף את הקטן - חייב. שהמקיף באזהרה כניקףץ דכתיב: "לא תקיפו" אחד הניקף ואחד המקיף במשמע. במסכת [נזיר] (דף נז:). וקטן דנקט - משום דסתמא גדול לא שביק לאקופי נפשיה:

להך לישנא דאמר: כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו - ה"נ אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחן.

להך לישנא דאמרת: כל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו - הני נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מיחייב שולחן.

ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה איתרבאי?

והתניא: "ידה", אין לי אלא ידה גגה חצירה וקרפיפה מנין? ת"ל: "ונתן" ^חמכל מקום.

תלמוד לומר ונתן מכל מקום - מדלא כתיב: "ובידה יתנהו" דרוש ונתן אוכתב לה ונתן. אלמא משום ידה אתרבאי. דאי משום שליחות הא כבר כתיבא הכא. כדתניא (ושלח) [ושלחה] מלמד שהאשה עושה שליח בקדושין בפרק ב' (דף מא.):

לענין גט, כולי עלמא לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי, כי פליגי לענין מציאה.

מ"ס

 תוספות

רבי יוחנן אמר יש לה ד' אמות. תימה דלקמן מסיק משום דיליף מציאה מגט אלמא שייך קנין ד' אמות בגט ובפרק הזורק (גיטין דף עח: ושם ד"ה ר"י) קאמר ר"י קרוב לה אפילו מאה אמה ויכולה לשמרו הוי גט וי"ל דבד' אמות שלה אפילו יכול לשמור כמוה מגורשת וחוץ לד' אמות צריך שתוכל היא לשמרו:

ת"ל המצא תמצא מ"מ. וא"ת ונימא המצא תמצא כלל בידו פרט וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וי"ל שדי ידו בין המצא תמצא וה"ל כלל ופרט וכלל כדאמרינן במרובה (ב"ק דף סד: ושם) כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם וכן בסמוך גבי גט דמרבה גגה מונתן בידה י"ל ושלחה חזר וכלל:

ואי משום שליחות א"כ מצינו שליח לדבר עבירה. וא"ת מה צריך להוכיח מכח דאין שליח כו' אמאי לא מוכיח מדאתרבאי חצר מקרא דידו כדבסמוך גבי גט מוכיח דחצר משום ידה איתרבאי מדאתרבאי מקרא דידה ולא עביד שום הוכחה וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח דמרבה גגה וחצרה כידה להתגרש אפילו בעל כרחה או אפילו היא קטנה ואי מטעם שליחות לא היתה מתגרשת בעל כרחה ולא קטנה אבל הכא אי אפשר להוכיח מכח זה דאפילו בידו אינו קונה הגניבה בעל כרחו ולא אם הוא קטן:

אין שליח לדבר עבירה. בפ' האיש מקדש (קדושין דף מג.) איכא דיליף משחוטי חוץ דכתיב הוא ולא שלוחו ואיכא דיליף משום דהוה ליה מעילה וטביחה שני כתובים הבאים כאחד דיש שליח ואין מלמדין:

אשה ועבד בני חיובא נינהו. ואם תאמר והתנן פרק הכונס (ב"ק דף נט:) השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור ואמאי והא לאו בני חיובא נינהו וי"ל דהתם משום דלאו בני שליחות נינהו:

אי בעי לא עביד. וא"ת והא דתנן (ב"ק דף עט. ושם) היה מושכו ויוצא [ומת ברשות בעלים] פטור הגביהו [או הוציאו מרשות בעלים ומת] חייב ופרש"י בלשון אחד שאמר גנב לשומר שור אחד יש לי בבית פלוני קחנו ותהא עליו שומר חנם הוציאו השומר מרשות בעלים ומת חייב הגנב במשיכת השומר ואמאי והא אי בעי לא עביד וי"ל כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב הוה ליה כחצר דבעל כרחו מותיב ביה:

דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה. וא"ת ואפי' אמר לכהן נמי וי"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מקרי בר חיובא וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בעשרה יוחסין (קדושין דף עח.) קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה (דף ה. ושם) א"נ י"ל דאף לרבא נפקא מינה דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין:

אקפי לי קטן. וה"ה דהוה מצי למימר אקפי לי גדול אלא שהגדול לא יניח עצמו להקיף כדאמר פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ:) דאחד הניקף ואחד המקיף חייב ואע"ג דמוקי לה התם כי ניקף מסייע ליה בהדיה היינו משום דבענין אחר לא לקי דהוה לאו שאין בו מעשה אבל הלאו עובר לעולם [ועיין תוס' שבועות ג. ד"ה ועל הזקן ותוספות נזיר נז: ד"ה ורב אדא]:

מתוך: עין משפט ונר מצוה/בבא מציעא/פרק א (עריכה)