ילפינן מציאה מגט.
ילפינן מציאה מגט - כי היכי דגבי גט אית לה חצר לקטנה, גבי מציאה נמי אית לה:
ומר סבר: לא ילפינן מציאה מגט.
ומר סבר לא ילפינן - ממונא מאיסורא. וגבי ממונא חצר מ"אם המצא" אתרבאי, ואיכא למימר דשליחות הוא. ומשום דאין שליח לדבר עבירה, אצטריך למכתב התם:
ואיבעית אימא. בקטנה כולי עלמא לא פליגי דילפינן מציאה מגט.
והכא בקטן קא מיפלגי.
והכא בקטן פליגי - דלא אשכחן דרבי ביה חצר:
מר סבר: ילפינן קטן מקטנה.
ומר סבר לא ילפינן קטן מקטנה.
ואיבעית אימא. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
מר אמר חדא כו' - ר"ש בן לקיש אמר לענין מציאה ורבי יוחנן לענין גט אי נמי מר אמר קטן ומר אמר קטנה:
מתני' ראה אותן רצין אחר מציאה:
אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר: "זכתה לי שדי" - זכתה לו.
אחר צבי שבור - דהוא דומיא דמציאה, שאינו יכול לרוץ ומשתמר בתוך השדה, אם לא יטלוהו אחרים:
היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין, ואמר: "זכתה לי שדי" - לא אמר כלום:
גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שעומד בצד שדהו.
ותקני ליה שדהו?
דאמר ר' יוסי בר' חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו?
הני מילי, בחצר המשתמרת.
אבל חצר שאינה משתמרת: אי עומד בצד שדהו - אין, אי לא - לא.
אי עומד בצד שדהו אין - דעכשיו היא משתמרת על ידו:
ומנא תימרא, דחצר שאינה משתמרת, אי עומד בצד שדהו - אין, אי לא - לא?
דתניא: היה עומד בעיר ואומר: "יודע אני, שעומר שיש לי בשדה, פועלים שכחוהו - לא יהא שכחה"
עומר שיש לי בשדה - שהנחתיו שם מדעתי, וסמכתי על הפועלים שיביאוהו, ופועלים שכחוהו:
יכול, לא יהא שכחה?
לא יהא שכחה - אם חזר ושכחו:[1]
תלמוד לומר: (דברים כד, יט) "ושכחת עומר בשדה", בשדה ושכחת ולא בעיר".
בשדה ושכחת - אם שכחתו בבואך מן השדה - הוי שכחה, ולא ששכחתו[2] משנכנסת לעיר:
הא גופא קשיא?
אמרת: "יכול, לא יהא שכחה" - אלמא הוי שכחה.
ונסיב לה גמרא: "בשדה ושכחת ולא בעיר" - אלמא לא הוי שכחה?
אלא לאו הכי קאמר: בשדה - שכוח מעיקרו - הוי שכחה. זכור ולבסוף שכוח - אין שכחה.
אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו כו' - בעוד האיש בשדה: עומר השכוח מעיקרו, ששכחו הוא תחילה לפועל - הוי שכחה. אבל זכור, שהניחו שם מדעתו, ולבסוף שכחו על ידי פועלים - לא הוי שכחה:
מאי טעמא? דכיון דקאי גבה, הויא ליה חצרו, וזכתה ליה.
אבל בעיר, אפילו זכור ולבסוף שכוח - הויא שכחה.
מאי טעמא? דליתיה גביה דלזכי ליה.
אבל בעיר - משנכנס לעיר, אפילו זכור ולבסוף שכח[3] - הוי שכחה, דליתיה גביה כו'. והכי קא נסיב ליה תנא לתלמודיה: "יכול לא יהא שכחה? ת"ל בשדה ושכחת" - בעודך בשדה הוא דבעינן דשכחתיה אתה, "ולא בעיר", לא בעינן ושכחת, שאף שכחת פועלים עושה אותה שכחה:
ממאי?
וממאי - דקרא הכי מתרץ, ומתניתין הכי אמרה:
דלמא גזירת הכתוב היא: דבשדה נהוי שכחה, ובעיר לא נהוי שכחה?
דלמא גזירת הכתוב היא - דמשמע דבשדה יהא שכחה. אבל משבא בעל הבית לעיר אין שכחתו,[4] ושכחת פועלים כלום. והכי קאמר: "יכול יהא שכחה - ת"ל כו'":[5]
אמר קרא: (דברים כד, יט) "לא תשוב לקחתו" - לרבות שכחת העיר.
האי, מיבעי ליה ללאו?
אם כן, נימא קרא: "לא תקחנו". מאי: "לא תשוב"? לרבות שכחת העיר.
ואכתי, מיבעי ליה, לכדתנן:
"שלפניו - אין שכחה. שלאחריו - יש שכחה, שהוא "בבל תשוב".
שלפניו אין שכחה - בשכחת הקוצר קאי. יחיד שהתחיל לקצור מראש השורה, ושכח לפניו ולאחריו - שלאחריו הוי שכחה, שלפניו לא הוי שכחה:
זה הכלל: כל שהוא בבל תשוב - שכחה. כל שאינו בבל תשוב - אינו שכחה?
אמר רב אשי אמר קרא: (דברים כד, יט) "יהיה", לרבות שכחת העיר.
יהיה - לגר ליתום ולאלמנה יהיה:
וכן אמר עולא: והוא, שעומד בצד שדהו.
וכן אמר רבה בר בר חנה: והוא, שעומד בצד שדהו.
איתיביה רבי אבא לעולא: מעשה ברבן גמליאל וזקנים, שהיו באים בספינה.
אמר רבן גמליאל: "עישור שאני עתיד למוד, נתון ליהושע.
עישור שאני עתיד למוד - נזכר שלא עישר מעשרותיו, והוקשה לו, ומיהר לעשרן באשר הוא שם:
נתון ליהושע - לרבי יהושע בר חנניא שהיה עמו בספינה, והוא לוי ונוטל מעשר ראשון. כדאמרי' בערכין: (דף יב:) מעשה ברבי יהושע שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות. אמר לו: חזור בך שאתה מן המשוררים, ואני מן המשוערים, ומשורר ששיער במיתה:
ילפינן מציאה מגט. האי ילפינן הוי מדרבנן דמציאת קטן לא הוי אלא מדרבנן אפילו לרבי יוסי דאמר (לקמן דף יב.) גזל גמור היינו מדבריהם ולענין יד לא פליגי דילפינן אלא לענין חצר:
זכתה לו. נראה אע"ג דלא אמר זכתה לי דזכתה לו כדאמרי' לעיל (דף י.) אי תקון רבנן דלקני כי לא אמר מאי הוי ואין לומר דהתם היינו משום דנפל לו עליה דגלי בדעתיה שרוצה לקנות אבל הכא מי יימר דרוצה לקנות דאדרבה משמע לעיל דאי לא נפל קנה טפי ואע"ג דלא אמר אקני ועוד דאמר רבי יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלמא אע"ג דלא אמר קני והכא נקט משום סיפא דאפילו אמר כיון דרץ כדרכו לא קני.:
היה צבי רץ כדרכו. ה"ה אפי' צבי שבור אם רץ אחריו ואין מגיעו אלא אורחא דמילתא נקט דכשרץ כדרכו אין מגיעו:
ה"מ בחצר המשתמרת. תימה דבפ' שור שנגח את הפרה (ב"ק דף מט: ושם ד"ה והלכתא) אמר משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר כו' וזה קונה השאר כו' ופריך ותקני ליה חצרו דאמר ר' יוסי בר' חנינא כו' ומסיק דליתיה פי' למלוה בחצרו וקשה דהתם משמע דהוי בחצר המשתמרת מדמייתי עלה מרבי יוסי בר' חנינא דמיירי במשתמרת כדמוכח הכא ועוד דמסתמא ביתו ודאי משתמר הוא ששמר שם המשכון וא"כ כי ליתיה נמי לקני ועוד אדפריך ליה מדרבי יוסי בר' חנינא לפרוך ממתני' ומיהו זה נוכל לתרץ דמתני' הוי משום דנתכוין לזכות בה דאמר זכתה לי לכך מייתי מרבי יוסי בר' חנינא וי"ל דה"פ דליתיה למשכון בחצר אבל מלוה גם לפי המקשן מיירי דליתיה בחצר ולכך לא פריך ממתני' כ"א מרבי יוסי בר' חנינא וא"ת פרק הזורק (גיטין דף עז: ושם ד"ה והוא) דתנן זרק לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת משמע דמשתמרת ואפילו הכי קאמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה וי"ל דדוקא גבי גט דאיתיה בעל כרחה בעינן עומדת בצד ביתה כדאמר בשמעתין:
זכור ולבסוף שכוח. פירוש זכור בשעה שהשכחה מתחלת שכבר שכחוהו פועלים ולבסוף שכח גם הוא ושכוח מעיקרו הוי כששכחו הפועלים שכח גם הוא אבל מה שהוא זכור בשעה שהפועלים זוכרין אין זה זכור ולבסוף שכוח דאל"כ לא תמצא שכחה לעולם דכששדהו מלאה עומרין יאמר יזכה לי שדי:
דלמא גזירת הכתוב היא. פרש"י ונגרוס יכול יהא שכחה ותימה לפי שרוצה לסתור ראייתו מגיה הברייתא ותו מה מתרץ לרבות שכחת העיר והלא בברייתא יליף דזכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה דקתני יודע אני שפועלים שכחוהו והכא דדריש לרבות שכחת העיר יעמיד בשכוח מעיקרא לכך י"ל שאינו סותר ראייתו אלא גמרא קשה לו על הברייתא מנ"ל למדרש מיעוטא על דיוקא דקרא דדריש בשדה ושכחת דהיינו שכוח מעיקרא אבל זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה ועל זה קאי מיעוטא לומר דבעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה דלמא גזירת הכתוב היא דבשדה הוי שכחה שכוח מעיקרא ולא בעיר והכי מסתברא טפי לאוקמי מיעוט אגופיה דקרא בשדה ושכחת ולא בעיר והשתא משני שפיר לרבות שכחת העיר וע"כ לא מצי קאי אפשטיה דקרא:
זה הכלל. לאתויי קרן זוית:
עישור שאני עתיד למוד. פרש"י פרק קמא דקידושין (דף כו: ושם ד"ה מעשה) שהיה ירא פן יסמכו עליו בני ביתו שעישר ויאכלו טבל דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וקשה דהיינו דוקא בחבר שמת או בהולך ואין בדעתו לשוב עד ימים רבים ועוד למה נתנם לרבי יהושע ולרבי עקיבא יקרא להם שם ולא יותר ועוד דאין זה קריאת שם דלא אמר עשרה יהא מעשר אלא אמר מעשר ראשון יהא נתון ליהושע ופר"ת דשנת הביעור היתה וכבר הפרישם והיה צריך להוציאם מתחת ידו
פז א מיי' פ"יז מהל' אבידה הלכה י , ומיי' פ"ד מהל' זכייה ומתנה הלכה ט ועי' בהשגות ובמגיד משנה , סמ"ג עשין עד , טור ושו"ע חו"מ סי' רסח סעיף ה , וטור ושו"ע חו"מ סי' רמג סעיף כג:
פח ב ג מיי' פ"יז מהל' אבידה הלכה יא , סמ"ג עשין עד , טור ושו"ע חו"מ סי' רסח סעיף ד:
פט ד ה מיי' פ"יז מהל' אבידה הלכה ח , ומיי' פ"טז מהל' אבידה הלכה ח , ומיי' פ"א מהל' זכייה ומתנה הלכה ד , ועי' בהשגות ובמגיד משנה , ומיי' פ"ד מהל' זכייה ומתנה הלכה ט ,סמ"ג עשין עד וסימן פב , טור ושו"ע חו"מ סי' רמג סעיף כ וסעיף כא , וטור ושו"ע חו"מ סי' רסח סעיף ג , וטור ושו"ע חו"מ סי' ערה סעיף כח , וטור ושו"ע חו"מ סי' שיג סעיף ג:
צ ו ז מיי' פ"ה מהל' מתנות עניים הלכה ב:
צא ח ט מיי' פ"ה מהל' מתנות עניים הלכה י: