ומקומו מושכר לו.

ומקומו מושכר לו - וקבל ממנו שם שכר המקום. דהכי קתני סיפא נתקבלו זה מזה שכר. וכל כך למה? כדי לקנות מעשר שתהא חצרו קונה לו. לפי שהמטלטלין אין קונין אלא או במשיכה או חצרו תקנה לו:

ועישור אחר שאני עתיד למוד - נתון לעקיבא בן יוסף, כדי שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו.

נתון לעקיבא - גבאי היה, ואותה שנה - שנת מעשר עני היתה:

וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין?

אמר ליה: דמי האי מרבנן, כדלא גמרי אינשי שמעתא.

כי אתא לסורא

כי אתא - ר' אבא לסורא. אמר להו כו':

אמר להו: הכי אמר עולא, והכי אותביתיה.

אמר ליה ההוא מרבנן: רבן גמליאל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם.

מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם - ולאו משום דתקני להם מקומם בתורת חצר שאפילו הקנה להן חצר אחרת שאינן בתוכה קנוי נמי כדתנן (קדושין דף כו.): נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף משנתן הכסף בשביל הקרקע והמטלטלין או אפילו קרקע במכר ומטלטלין במתנה נקנין המטלטלין בקנין הקרקע בלא משיכה כדילפינן בקדושין (שם) מויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב עם ערים בצורות אשר ביהודה:

רבי זירא קבלה,

קבלה - להאי תירוצא:

רבי אבא לא קבלה.

אמר רבא: שפיר עביד דלא קבלה.

וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין?

אלא, טובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בחליפין.

וכי לא היה להן סודר כו' - למה לו לקבל מהן מעות? אלא סודר מאי טעמא לא - דטובת הנאה שהיתה לו לרבן גמליאל במעשרות הללו:

אינה חשובה ממון - דתהא נקנית בחליפין. דליכא למימר כי קנה ליה ר"ג להאי סודר, אקנייה חליפין דידיה בכל מקום שהן - דכיון דאין לו בהן אלא טובת הנאה, שבידו לתתו לכל מי שירצה - אין זו חשובה ממון לחול על זו קנין חליפין:

הכא נמי, טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע.

הכא נמי - גבי קנין קרקע:

אינה ממון לקנות על גבי קרקע - בקנין שהקרקע נקנה בו אלא אפקורי בעלמא אפקר גבייהו וכי אוגר להו מקום קנתה לו חצרו בתורת חצר כשאר הפקר:

ולא היא.

ולא היא - מהאי דכי לא היה להן סודר לאו ראיה היא למילף מינה דאין טובת הנאה נקנית בחליפין ועל גבי קרקע דשפיר איכא למימר מטלטלי אגב קרקעי הקנה להן ודקשיא לך לקנינהו בחליפין:

מתנות כהונה נתינה כתיבא בהו, חליפין דרך מקח וממכר הוא.

מתנות - של כהונה ולויה ומעשר עני:

נתינה כתיבא בהו - כדכתיב (דברים כו) ונתתה ללוי זה מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני לפיכך אסור להקנותן בסודר דדרך מקח הוא שזה נותן לו כליו תחתיהן ונראה זה כמוכרן לו:

מטלטלין אגב מקרקע - נתינה אלימתא היא.

נתינה אלימתא היא - מותר להקנות מתנות כהונה על גבי קרקע:

רב פפא אמר: דעת אחרת מקנה אותן - שאני.

רב פפא אמר - לעולם בתורת חצר קנאו. ואפילו הכי לא תקשי לעולא. דהא דלא בעינן הכא עומד בצד השדה, משום דדעת אחרת מקנה אותן .שרבן גמליאל הקנה להן מטלטלין שהיו לו בחצר שלהן, ולא מהפקירא קנו. ונוחה מתנה זו לקנות, ואע"ג דאין עומד בצד השדה:

ומנא תימרא?

דתנן: ראה אותן רצין אחר המציאה כו'.

ואמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: והוא, שרץ אחריהן ומגיען.

והוא שרץ אחריהן - הצבי מהלך והגוזלות מדדין. ומתניתין דקתני זכתה לו שדהו כגון שהיה יכול לרוץ אחריהן ומגיען קודם שיצאו משדהו:

ובעי רבי ירמיה: במתנה היאך?

הכי גרסינן ובעי ר' ירמיה במתנה היאך - אם היו צבי וגוזלות של אדם אחד והם בתוך שדה חבירו ונותנן בעליהן לבעל שדה במתנה היאך הדין מי בעינן והוא שרץ אחריהן ומגיען ואי לא לא קני ומצי נותן למיהדר ביה או לא:

קבלה מיניה רבי אבא בר כהנא אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען.

קבלה מיניה רבי אבא - להך בעיא מרבי ירמיה דשפיר דק שיש חילוק בין מתנה להפקר ובמתנה אע"פ כו':

מאי טעמא? לאו משום דדעת אחרת מקנה אותן שאני.

אמר ליה רב שימי לרב פפא: הרי גט, דדעת אחרת מקנה אותה, ואמר עולא: והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה?

ואמר עולא - במסכת גיטין (דף עז:) גבי הזורק גט לאשתו בתוך ביתה או בתוך חצרה:

שאני גט, דאיתיה בעל כרחה.

שאני גט דאיתיה בעל כרחה - שהוא נותנו לה ולא ניחא לה למגרשה:

מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי: ולאו קל וחומר הוא?

ולאו קל וחומר הוא - מן הטעם הזה יש לדון דכ"ש לקנין אחר:

ומה גט דאיתיה בעל כרחה, אי עומדת בצד ביתה ובצד חצרה - אין. אי לא - לא.

מה גט - דכי איתה בצד חצרה ולא ניחא לה למקנייה אפילו הכי קנייה לה חצרה. אמרינן דאי איתה אין אי לא לא:

מתנה דמדעתיה

מתנה - דליתה בע"כ דאי אמרה לא בעינא לא קניא:

לא כל שכן?

לא כ"ש - דכי אמרה בעינא צריכא שתהא בצד חצרה:

אלא אמר רב אשי

אלא אמר רב אשי - לא תתלי טעמא^[1], משום דאיתה בעל כרחה. אלא גבי מתנה^[2] היינו טעמא דלא בעינן עומד^[3] אצלה^[4]. דכיון דמ"ידה" אתרבאי^[5] - לא גרעה משלוחה להיטיב לה. ואילו שלוחה שקיבל לה מתנה, מי לא קני לה? ואפילו אין עומדת^[6] בצדו^[7] - חצרה נמי לא שנא. הלכך גבי מתנה דזכות הוא לה, אנן סהדי דניחא לה^[8] שתהא שלוחה, וקנייא לה כשליח. אבל גבי גט, דחוב הוא לה - לא ניחא לה שתהא^[9] שלוחה. הלכך, כי עומדת בצדה - על כרחה ידה היא, וידה קניא גבי גט על כרחה. ואי לא^[10] - לאו ידה הוא ולא שלוחה הוא. טעמא דיש חילוק בין גט למתנה, ואף על גב דתרוייהו דעת אחרת מקנה אותן - משום דהך חצר אף על גב דאתרבאי משום יד, כדאמרן לעיל (דף י:) - לא גרעה משליחות. דאי נמי לא אתרבאי מ"ונתן בידה" - הוי נפקא לן חצר, משליחות. וכי אצטריך לרבויי משום יד - משום קטן וקטנה, דלתנהו בתורת שליחות אצטריך. וכל היכא דאיתיה לשליחות, איתיה לדין חצר. הלכך גבי גט דחוב הוא לה - אין חבין כו', כלומר אין אדם יכול לעשות שליח לחוב אדם שלא מדעתו. וחצרו נמי לאו בתורת שליחות מצית לאתויי דתתגרש שלא מדעתה. הלכך בגט לא תרבייה אלא משום יד. ומה ידה דסמוכה לה אף חצירה בסמוכה לה:

תוספות

ולתנם לבעלים וזה המעשה דר"ג תנן במסכת מעשר שני (פ"ה מ"ו) גבי ביעור דתנן התם ערב הפסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לכהן כו' מי שהיו פירותיו רחוק ממנו צריך לקרות להם שם פירוש שם הבעלים שיקנה אותם ללוי ולכהן ומעשה נמי בר"ג וזקנים כו' וא"ת ואמאי לא נתן תרומה גדולה כדתנן בהך דמע"ש נותן תרומה ותרומת מעשר לכהן שהרי ר"א בן עזריה היה עמו כדקתני סיפא עמד רבי יהושע ואמר תרומת מעשר שבו נתון לר"א בן עזריה וי"ל דתרומה גדולה טרם שנסע הפרישה ונתנה לפי שקלה היתה להפריש דחטה אחת פוטרת את הכרי וניטלת באומד ועוד שהתבואה היתה כבר ממורחת בביתו של ר"ג כדמוכח בירושלמי ותרומה גדולה מפרישה בשדה מיד אחר המרוח כדאמרינן בירושלמי דמעשר שני מצא פירות בשדה מפוזרין מותרין משום גזל וחייבין במעשר ופטורין מתרומה דא"א לגורן שתיעקר אא"כ נתרמה תרומה ממנה:

נתון ליהושע. וא"ת והא קנסינהו עזרא וי"ל דס"ל כר"ע דאמר דקודם קנס דוקא ללוי ואחר קנסא לכהן וללוי כדאמר פ"ב דכתובות (דף כו. ושם ד"ה אין) ואם תאמר ר' יוחנן בן גודגדא שאמר לר' יהושע חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן המשוערין (ערכין דף יא:) משמע שהיו שניהם לוים ובשלהי החליל (סוכה דף נו:) אמרינן מגיפי דלתות שבמקדש היו נוטלין שכרן מלחם . הפנים ולחם הפנים אינו מותר אלא לכהנים וי"ל בג' מקומות היו הכהנים שומרים בבהמ"ק כדאמרי' בריש מס' תמיד ואותן מגיפי דלתות היו נוטלין שכרן מלחם הפנים:

מקומו מושכר לו. בסיפא קתני שקבלו שכר זה מזה וא"ת אמאי קבלו שכר היה לו להשאיל להם או להשכיר בחליפין וי"ל דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין:

וכי בצד שדהו של ר"ג היו עומדין. וא"ת והלא התבואה היתה בביתו של ר"ג כדמוכח בירושלמי פרק ג' דמעשרות וביתו של רבן גמליאל היה משתמר ויש לומר דלגבי זקנים לא היה משתמר שלא היה הפסק בין תבואתו לתבואתן ואם תאמר שלהי השואל (לקמן דף קב.) גבי הזבל של בעל הבית מוקי לה בגמרא בתורי דאתו מעלמא ובחצר דמשכיר וכרבי יוסי בר' חנינא והשתא והלא השוכר משתמש בחצר ואם כן הזבל משתמר לדעת השוכר בחצר ואיך יזכה המשכיר בזבל תורי דאתו מעלמא ויש לומר שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומקרי עומד בצד שדהו [וע"ע תוספות גיטין עט: ד"ה פנימית]:

מתוך: עין משפט ונר מצוה/בבא מציעא/פרק א (עריכה)