משום כדי חייו.
משום כדי חייו - "מה שתעלה מצודתי היום", תקנו חכמים שיהיו דבריו קיימין. שמא צריך הוא למזונות דבר מועט. אבל מה שתעלה מצודתי כל חדש או כל שנה, אין שם משום כדי חייו:
אמר רב הונא אמר רב: האומר לחברו: [תוס] שדה שאני לוקח, לכשאקחנה, קנויה לך מעכשיו.
קנויה לך מעכשיו - שכשאקחנה לא אוכל לחזור בו:
- קנה.
קנה - אם יקחנה. ואין יכול לחזור כשלקחה:
אמר רבא: מסתברא מלתא דרב: בשדה סתם. אבל בשדה זו - לא. מי יימר דמזבין לה ניהליה.
בשדה סתם - "שדה שאני לוקח", ולא אמר: "זו". דסמכא דעתיה דמקבל מתנה, לסמוך עליו שיקח שדה ויתננה לו. שהרבה שדות מצויות ליקח. אבל אמר לו: "שדה זו" - לא סמכא דעתיה דמקבל מתנה. ולא האמינו. דנימא: ניחא ליה דליקו בהימנותיה. ולא מסתבר[1] כוותיה דרב בהא:
והאלהים. אמר רב: אפי': "בשדה זו".
והאלהים - בשבועה. רב אמרה: אפילו בשדה זו . דמכדי רב כמאן אמר לשמעתיה כר"מ כו':
מכדי, רב כמאן אמרה לשמעתי'?
כר"מ: דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
דתניא: האומר לאשה: התקדשי לי לאחר שאתגייר, לאחר שתתגיירי, (קידושין סו ב) לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך, לאחר שיחלוץ לך יבמיך, (דברים כה, ה) לאחר שתמות אחותיך, (ויקרא יח, יח) - אינה מקודשת. ר"מ אומר: מקודשת.
והא אשה כשדה זו דמיא, וא"ר מאיר מקודשת:
והא אשה כשדה זו דמיא - דיש באלו[2] שאין בידו להביא עצמו לכלל קדושין, כאשר אין ביד זה לכוף את בעל השדה למוכרה לו. דעבד ושפחה אין בידם לשחרר עצמם. ואין ביד אשה להמית את בעלה או אחותה. ואמר רבי מאיר דלכשיבאו לכלל קדושין, מקודשת היא למפרע:
אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה בשוק - יחזירו לבעלים.
שטר הקנאה - שקנו ממנו, שאפילו לא ילוה המעות, שיעבד עצמו לשלמם:
דאי משום דכתב ללות ולא לוה - הא שעבד נפשיה.
ואי משום פרעון - לא חיישינן לפרעון. דאם איתא דפרעיה - מקרע הוה קרע ליה.
אמר רב נחמן: אבא מן ספרי דייני דמר שמואל הוה, והוינא כבר שיתא כבר שבע, ודכרנא דהוו מכרזי ואמרי: הני שטרי אקנייתא דמשתכחי בשוקא - נהדרינהו למרייהו.
אמר רב עמרם: אף אנן תנינא: "כל מעשה בית דין - הרי זה יחזיר".
כל מעשה ב"ד - קס"ד, שטר שכתב בו הנפק = שנתקיים בב"ד. אלמא, כיון דליכא למיחש לשמא לא לוה - שהרי אין מקיימין את השטר אלא בפני בעל דין. כדאמרי' בהגוזל. (ב"ק דף קיב:) - לפרעון לא חיישינן:
א"ל רבי זירא: מתניתין בשטרי חלטאתא ואדרכתא - דלאו בני פרעון נינהו.
בשטרי חלטאתא - שטר שכתבו בי"ד, למוציא שטר על חבירו וחייבוהו לשלם ולא שילם, וירדו לנכסיו. ושמו לבעל חוב אחד מהם[3], ונתנו לו שטר שעל פי בי"ד באה לו:
אדרכתא - שלא מצאו לו עכשיו נכסים, וכתבו לו: שירדוף לחזור על נכסיו, ואם ימצא - יגבה. אדרכתא - לשון רודף ומשיג. כמו: "פרסה בחלא[4] ולא אדרכיה[5]". (כתובות דף ס:). ולשון המקרא[6]: "כתרו את בנימין[7] הרדיפוהו[8] מנוחה הדריכוהו[9]" (שופטים כ, מג):
אמר רבא: והני לאו בני פרעון נינהו?
והא אמרי נהרדעי: שומא,
שומא - ששמו ב"ד לבעל חוב קרקע הלוה:
הדר עד תריסר ירחי שתא.
הדר - אם יפרע לו מעות עד שנה:
ואמר אמימר: אנא מנהרדעא אנא, וסבירא לי: בדשומא הדר לעולם?
אלא אמר רבא: התם היינו טעמא, דאמרי: איהו הוא דאפסיד אנפשיה.
דבעידנא דפרעיה, אבעי ליה למקרעיה לשטריה, א"נ למכתב שטרא אחרינא עילויה.
אפסיד אנפשיה - אם פרע ולא קרע השטר. ואם דחהו לומר: "אבד", היה לו לומר: "כתוב לי שטר מיד, שאתה חוזר ומוכרה לי":
דמדינא, ארעא לא בעיא למיהדר,
דמדינא ארעא לא בעי למיהדר - טעם נותן לדבריו. שראוי לכתוב שטר מכירה עליה, שקנויה לו לחלוטין. ומדינא לא בעי למיהדר בפדיון, אם לא מדעתו:
גומשום: (דברים ו, יח) "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", הוא דאמור רבנן: תהדר.
הלכך, מרישא הוא דקא זבין.
מרישא דקא זבין - כלומר: אין זה פדיון, אלא תחילת קניין. כאילו שלו[10] היתה. לפיכך הכותב שטר מכירה עליה - אינו טועה. והיה לו לזה לתבוע שטר מכירה. הואיל ודחהו מלהחזיר לו שטר של ב"ד:
איבעי ליה, למכתב שטר זביני.
גבי שטר חוב מאי איכא למימר? אם איתא דפרעיה, איבעי ליה למיקרעיה לשטריה - אימור: אשתמוטי קא משתמיט ליה. דא"ל: "למחר יהבנא לך, דהשתא ליתיה גבאי".
אי נמי: אפשיטי דספרא זייר ליה:
אי נמי אפשיטי דספרא זייר ליה - שעל הלוה ליתן שכר הסופר, ופעמים שאין לו מעות ללוה בשעת הלואה, והמלוה נותן לו שכר לכתיבת השטר, וכשפרעו - מעכב השטר בידו עד שיפרע השכר:
זייר - לשון עוצר. כמו מעצרתא זיירא. (ע"ז דף ס.) ובלשון המקרא ויזר את הגזה (שופטים ו):
א"ר אבהו א"ר יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק, אע"פ שכתוב בו הנפק - לא יחזירו לבעלים.
לא מיבעיא, היכא דלא כתוב בו הנפק, דאיכא למימר: כתב ללות ולא לוה.
אלא אפי' כתוב בו הנפק - ומאי ניהו? דמקוים - לא יחזיר. דחיישינן לפרעון.
איתיביה רבי ירמיה לר' אבהו: "כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר?"
כל מעשה ב"ד - והאי נמי מעשה ב"ד הוא:
א"ל ירמיה ברי:
ירמיה ברי גרסינן:
לא כל מעשה ב"ד שוים. אלא כגון שהוחזק כפרן.
שהוחזק - לוה זה, כפרן פעם אחרת. לפיכך אין נאמן לומר פרעתי. ובההיא תנן: יחזיר:
אמר רבא: ומשום דהוחזק כפרן חדא זמנא, תו לא פרע כלל?
ותו לא פרע כלל - בתמיה. ואי[11] חיישינן לפרעון, זה[12] שלא נזהר לשמור שטרו - יפסיד?[13]:
אלא אמר רבא: מתניתין בשטר חלטאתא ואדרכתא, וכדרבי זירא[14].
וכפרן, הואיל ואתא לידן, נימא ביה מלתא.
דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן:
אמרו לו: "צא תן לו"
צא תן לו - שפסקו לו דינו בב"ד שציוו עליו לתת לו:
שדה שאני לוקח. ל"ג זו מדקאמר והאלהים אפילו בשדה זו הלא בפירוש אמר זו:
בשטרי חלטאתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו. תימה שטרי אדרכתא אמאי לאו בני פרעון נינהו כיון דעדיין לא זכה בקרקע עד שכתבו לו שטרי חלטאתא וכן בסמוך דקאמר איהו דאפסיד אנפשיה דבעי ליה למקרעיה או אבעי ליה למכתב שטר מכירה בשטרי אדרכתא שעדיין הקרקע היא בידו במה אפסיד אנפשיה הלא יכול לטעון פרעתי וי"ל דשטרי אדרכתא נקט אליבא דרבה דאית ליה בפרק המפקיד (לקמן דף לה: ושם) דאכיל פירי מכי מטא אדרכתא לידיה א"כ לא יוכל לומר עוד פרעתי כיון שכבר זכה בקרקע ולרבא דאית ליה מכי שלמו יומי דאכרזתא לדבריו יעמיד מתני' בחלטאתא גרידא ויש ספרים דל"ג אדרכתא:
אע"פ שכתוב בו הנפק לא יחזיר. תימה דמשמע דאיירי באין חייב מודה כדאמר שמא כתב ללות ולא לוה לכך לא יחזיר דחיישינן לפרעון אבל אם לוה מודה יחזיר דלא חיישינן לקנוניא ולא לשמא פרעו ורוצה לחזור וללות בו כדי להרויח פשיטי דספרא וקשה דלקמן (דף יז.) א"ר יוחנן שטר שכתוב זמנו בו ביום וכתוב בו הנפק יחזיר ומוקי לה רב כהנא כשחייב מודה ודוקא שכתוב בו ביום אבל אין כתוב בו ביום לא יחזיר או משום פשיטי דספרא או משום קנוניא וכן לעיל (דף יג:) אוקי ר"י מתני' דמצא שטרי חוב לא יחזיר בחייב מודה ומשום קנוניא דסברי רבנן דאין בו אחריות גבי (לוה) נמי ממשעבדי (ותניא כוותיה דרבי יוחנן) וי"ל דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן דרב כהנא יעמיד הכא מלתא דרבי יוחנן אף כשחייב מודה ומשום קנוניא ורבי אבהו דמפרש דוקא כשאין חייב מודה אבל כשחייב מודה יחזיר דלא חייש לקנוניא יעמיד נמי מתני' דלעיל כשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות ולא לוה כרב אסי אבל היכא דליכא למיחש לכתב ללות ולא לוה כמו בשטרי הקנאה או כתוב בו הנפק כי הכא יחזיר דלא חיישינן לקנוניא וגמרא דנקט לעיל טעמא דקנוניא סבר כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו או אקרי וכתיב לא אמרינן:
ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע כלל. ואף על גב דאמרינן לקמן (דף יז.) הוחזק כפרן לאותו ממון הכא דנפל שאני דמוכחא מלתא דמשום הכי לא היה נזהר לשומרו לפי שפרעו הלוה:
(א) [ מיי' פ"כב מהל' מכירה הלכה ה , טור ושו"ע חו"מ סי' ריא סעיף א דלא כרב: ]
קמג א מיי' פ"ז מהל' אישות הלכה יד , סמג עשין מח , טור ושו"ע אה"ע סי' מ סעיף ה:
קמד ב ג מיי' פ"כב מהל' מלוה ולוה הלכה טז , סמ"ג עשין צד , טור ושו"ע חו"מ סי' קג סעיף ט: