ואמר:
ואמר - לאחר זמן:
פרעתי
פרעתי - ע"פ ב"ד:
נאמן.
נאמן - ובשבועת היסת:
בא מלוה לכתוב - אין כותבין ונותנין לו.
בא מלוה - לפנינו, לכתוב לו אדרכתא עליו - אין כותבין ונותנין לו:
"חייב אתה ליתן לו", ואמר: "פרעתי" - אינו נאמן.
אינו נאמן - לישבע. אלא שכנגדו נשבע ונוטל. דכיון דתחילתו הוצרך לתובעו לדין - אין דרכו למהר לפרוע עד שיפסקו דינו פסק גמור:
בא מלוה לכתוב - כותבין ונותנין לו.
רב זביד משמיה דר"נ אמר[1]: בין "צא תן לו", בין "חייב אתה ליתן לו" ואמר: "פרעתי" - נאמן.
בא מלוה לכתוב - אין כותבין ונותנין לו.
[2]אלא אי איכא לפלוגי, הכי הוא דאיכא לפלוגי
אמרו לו: "צא תן לו" ואמר: "פרעתי".
ואמר פרעתי - לאחר זמן ע"פ ב"ד:
והעדים מעידין אותו שלא פרעו. (וחזר ואמר פרעתי)
והעדים מעידים אותו שלא פרע - "בפנינו תבעו לפרוע לו ע"פ ב"ד, ולא פרעו". הואיל ובפניהם העיז לעבור ע"פ ב"ד - אינו נאמן שוב לומר: "פרעתיו שלא בעדים":
- הוחזק כפרן לאותו ממון.
הוחזק כפרן לאותו ממון - שאין נאמן עוד עליו לומר: "החזרתי ופרעתי"[3] עד שיפרע בעדים:
"חייב אתה ליתן לו" ואמר: "פרעתי", והעדים מעידין אותו שלא פרע. וחזר ואמר פרעתי - לא הוחזק כפרן לאותו ממון.
לא הוחזק כפרן - ונשבע שפרעו. ואע"פ שלא פרעו מיד כשתבעו בפני עדים - ואין זה מעיז ב"ד. דכיון דלא פסקו לו פסק גמור - נשמט ממנו סבר כו':
מ"ט?
אשתמוטי הוא קא משתמיט מיניה. סבר: עד דמעיינו בי רבנן בדיני.
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: "מנה לי בידך". והלה אומר: "אין לך בידי כלום". והעדים מעידים אותו שיש לו. וחזר ואמר: "פרעתי" - הוחזק כפרן לאותו ממון.
כי הא דשבתאי בריה דרבי מרינוס, כתב לה לכלתיה, איצטלא דמילתא בכתובתה, וקבלה עליה.
אצטלא - לבוש:
אירכס כתובתה.
אמר (להו): "לא היו דברים מעולם".
אתו סהדי ואמרי: "אין, כתב לה".
לסוף אמר להו: "פרעתיה".
אתא לקמיה דרבי חייא. א"ל: "הוחזקת כפרן לאותה איצטלא":
הוחזק כפרן לאותה אצטלא - עד שיפרע:
א"ר אבין א"ר אלעא א"ר יוחנן: והיה חייב לחבירו שבועה. ואמר: "נשבעתי". והעדים מעידין אותו שלא נשבע. (וחזר ואמר נשבעתי) - הוחזק כפרן לאותה שבועה.
הוחזק כפרן לאותה שבועה - לומר נשבעתי, עד שישבע בפנינו:
אמרוה קמיה דר' אבהו. אמר להו: מסתברא מלתא דרבי אבין זשנתחייב שבועה בב"ד.
כשנתחייב שבועה בב"ד - דכיון דתבעו בעדים לקיים דברי ב"ד[4], ולא אבה - אינו נאמן לומר עוד קיימתי אחרי כן:
אבל חייב עצמו שבועה - [נאמן].
אבל חייב עצמו שבועה - שאמר לו: "אשבע לך", ותבעו בעדים ולא אבה[5] ואחר כך אמר נשבעתי - נאמן ואע"ג דקמי עדים - דחייה:
עביד איניש דמקרי ואמר.
עביד איניש דמקרי ואמר - לא אעשה מה שלא חייבוני ב"ד, אלא אני בעצמי. ואין זו סרבנות וחרטה, אלא דחייה בעלמא:
אהדרוה קמיה דר' אבין. אמר להו: אנא נמי בב"ד אמרי.
איתמר נמי. א"ר אבין א"ר אלעא א"ר יוחנן: היה חייב לחבירו שבועה בב"ד, ואמר: "נשבעתי". והעדים מעידין אותו שלא נשבע. (וחזר ואמר נשבעתי) - הוחזק כפרן לאותה שבועה.
א"ר אסי א"ר יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק, וכתוב בו הנפק, וכתוב בו זמנו בו ביום - יחזירו לבעלים.
וכתוב בו זמנו בו ביום - שביום שנמצא נכתב:
אי משום כתב ללות ולא לוה - הא כתוב בו הנפק.
אי משום פרעון - לפריעה בת יומא לא חיישינן[6].
א"ל ר' זירא לר' אסי. מי א"ר יוחנן הכי? הא את הוא דאמרת משמיה דר' יוחנן: טשטר שלוה בו ופרעו - אינו חוזר ולוה בו, שכבר נמחל שיעבודו.
שכבר נמחל שעבודו - משפרע מלוה ראשונה. ועל האחרונה לא נכתב. והויא לה, מלוה על פה. וטורף לקוחות שלא כדין. דאין מלוה על פה גובה מן הלקוחות:
אימת?
אימת - דפרעיה אימתי, וחזר ולוה אימתי:
אילימא למחר וליומא חרא?
אי נימא למחר - ולא ביום שנכתב:
וליומא חרא - שתי תיבות הן, וליום אחריו. וקיצור סופרים הוא:
מאי אריא: "שכבר נמחל שעבודו", תיפוק ליה, דהוה ליה מוקדם. ותנן: י"שטרי חוב המוקדמין - פסולין"?
תיפוק ליה - דאפילו נכתב על מלוה זו אחרונה, וכתוב בו יום מוקדם כזה - הוה ליה השטר מוקדם:
אלא לאו, ביומיה.
אלמא, פרעי אינשי ביומיה?
א"ל: מי קא אמינא דלא פרעי כלל? דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה קא אמינא.
דלא שכיחי [אינשי] דפרעי [ביומיה] קאמינא - הלכך לא חיישינן למידי דלא שכיח. ואי אתרמי - הוצרכו לומר: דאין חוזר ולוה בו:
רב כהנא אמר: כשחייב מודה.
רב כהנא אמר - הא דא"ר יוחנן: יחזיר לבעלים:
כשחייב מודה - שלא פרע[7]:
אי הכי, מאי למימרא[8]?
מהו דתימא, האי מפרע פרעיה, והאי דקא אמר: "לא פרעתיה", משום דקבעי מהדר למזפא ביה זמנא אחריתי, ולפשיטי דספרא חייש[9].
קמ"ל[10],
דאם כן, מלוה גופיה לא שבק. סבר: שמעי בי רבנן, ומפסדי לי.
שמעי בי רבנן - שנמחל שעבודו[11]:
מאי שנא מהא דתנן: "מצא שטרי חוב - אם יש בהן אחריות נכסים - לא יחזיר".
ואוקימנא, [לעיל יב, ב] כשחייב מודה, ומשום: "שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות מניסן ועד תשרי שלא כדין".
ולא אמרינן: דא"כ מלוה גופיה לא שביק. דא"ל: כתוב שטרא אחרינא בתשרי, דדלמא שמעי רבנן, ומפסדי לי?
ומפסדי לי - למטרף לקוחות. משום דשטרי חוב המוקדמין פסולין. דכיון דהאי[12] דאוקמא הכי[13], לית ליה[14] עדיו בחתומיו זכין לו. אף זה מן המוקדמין[15]:[16]
אמרי: התם, משום דאית ליה רווחא, דקא טריף לקוחות מניסן ועד תשרי - מינח ניחא ליה, ולא אמר ולא מידי.
מינח ניחא ליה - ברמאות. ותלי נפשיה בספיקא ואמר: דלמא לא שמעי ואיכא רווחא:
הכא, כיון דלית ליה רווחא, דסוף סוף שטרא האידנא כתיב. מאי איכא? דקטריף לקוחות בשטר שנמחל שיעבודו - לא שביק:
מאי איכא דטריף לקוחות - מה טרפא יש בזה, שלא יהא בשטר שיחזור ויכתוב לו. והלא שניהם ביום אחד. הלכך בשטר שנמחל שעבודו לא שביק:
אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: הטוען אחר מעשה ב"ד
הטוען אחר מעשה ב"ד - דבר שהוא תנאי ב"ד. כגון: כתובה, ומזון האשה והבנות - הטוען ואמר: פרעתי שלא בעדים - לא אמר כלום:
חייב אתה ליתן לו. הכא משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוי פסק דין גמור כי אם צא ותן לו וכן משמע במרובה (ב"ק דף סט. ושם) וקשה דבפ"ק דסנהדרין (דף ו: ושם) אמרינן ה"ד גמר דין פלוני אתה חייב פלוני אתה זכאי וי"ל דהתם מקרי גמר דין לענין שאסור לבצוע לפי שיודע להיכן הדין נוטה:
רב כהנא אמר כשחייב מודה. תימה א"כ למה נקט הנפק במילתא דר' יוחנן וי"ל דנקטיה משום דיוקא דאי אין כתוב בו ביום אפילו כתוב בו הנפק דודאי לוה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא או לפשיטי דספרא:
הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. אינו נאמן לומר פרעתי מעשה ב"ד קרי כל דבר שחייב לה אפי' לא כתב כגון מנה ומאתים ומזון האשה והבנות לאחר מותו וא"ת למה כותבין כתובה כיון דבלאו כתובה נמי אין נאמן לומר פרעתי וי"ל משום תוספת אבל מנה ומאתים גבייה בלא כתובה ותוספת נראה דאפי' אית לה סהדי דהתנה לה נאמן לומר פרעתי. ואין ראיה מכלתי' דר' שבתאי דהוה מהימן לומר פרעתי אי לאו דהוחזק כפרן דר' שבתאי ערב היה אבל בעל שמא לא היה נאמן ואין ראיה נמי מדתני לעיל (דף ז:) מצא כתובה לא יחזיר ומשמע דלא יחזיר משום תוספת שהיה נאמן לומר פרעתי דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד דהא נאמן לומר פרעתי מנה מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא או אם אין לה עדי קדושין
קמה א ב מיי' פ"ז מהל' טוען ונטען הלכה ה ,סמ"ג עשין צה , טור ושו"ע חו"מ סי' לט סעיף ט , וטור ושו"ע חו"מ סי' עט סעיף יב:
קמו ג ד מיי' פ"ז מהל' טוען ונטען הלכה ו , סמ"ג עשין צה , טור ושו"ע חו"מ סי' עט סעיף יג:
קמז ה מיי' פ"ו מהל' טוען ונטען הלכה א , סמ"ג עשין צה , טור ושו"ע חו"מ סי' עט סעיף ה:
קמח ו ז מיי' פ"ז מהל' טוען ונטען הלכה ה , סמ"ג עשין צה , טור ושו"ע חו"מ סי' פז סעיף כז:
קמט ח מיי' פ"יח מהל' גזילה ואבידה הלכה ב , סמ"ג עשין עד , טור ושו"ע חו"מ סי' סה סעיף ז:
קנ ט מיי' פ"יד מהל' מלוה ולוה הלכה ז , סמ"ג עשין צד , טור ושו"ע חו"מ סי' מח סעיף א , וטור ושו"ע חו"מ סי' נז סעיף ב:
קנא י מיי' פ"כג מהל' מלוה ולוה הלכה א , סמג עשין שם , טור ושו"ע חו"מ סי' מג סעיף ז:
קנב כ מיי' פ"יח מהל' גזילה ואבידה הלכה ב , סמ"ג עשין עד , טור ושו"ע חו"מ סי' סה סעיף ז: