- חיישינן לשני שוירי.

חיישינן לשני שוירי - אע"פ שבא אחד לפנינו ואמר: ממני נפל, ופלוני^[1] היה משלחו לאשתו. ויודעין אנו, שאין שם בשוירי שני אנשים ששמותיהן שוין^[2] - חיישינן שמא שוירי אחרת יש^[3], ויש בה יוסף בן שמעון אחר:

ואמר ליה רב חסדא לרבה גרסינן:

וא"ל רב חסדא לרבה: פוק, עיין בה, דלאורתא בעי מינך רב הונא^[4].

נפק, דק ואשכח.

דתנן: [לקמן כ, א] "כל מעשה ב"ד - הרי זה יחזיר"^[5].

כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר - כל מילתא דאתא לב"ד לקיים, דליכא למיחש לנמלך עליהן שלא ליתנן^[6] - הרי זה יחזיר^[7]. וזה^[8] מקוים בב"ד היה, ולכך הובא שם^[9]:

והא בי דינא דרב הונא, דכי מקום שהשיירות מצויות דמי, וקא פשיט רבה: דיחזיר^[10].

אלמא, אי הוחזקו שני יוסף בן שמעון - אין. אי לא - לא^[11].

עבד רבה עובדא: (בההוא גיטא דאשתכח) בי כיתנא דפומבדיתא^[12], כשמעתיה.

כשמעתיה - דבעינן תרתי^[13]. והכא חדא הוא דהואי, ואכשריה^[14]:

איכא דאמרי: היכא דמזבני כיתנא - והוא שלא הוחזקו, אע"ג דשכיחין שיירתא.

היכא דמזבני כיתנא - דשיירות מצויות שם לבא ולקנות, ואהדריה - משום דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר שנכתב בה. ולא חיישינן לומר יש עיר אחרת ששמה כזו:

ואיכא דאמרי: היכא דתרו כיתנא - ואע"ג דהוחזקו, דלא שכיחא שיירות.

ואיכא דאמרי היכא דתרו כיתנא - במי המשרה, שם נמצא הגט. ומאי: "כשמעתיה"? שהוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה עיר שנכתב בה. ואכשריה - דבמקום שנמצא בו, לא היו שיירות מצויות:

רבי זירא רמי: מתניתין אברייתא^[15]. 

ומשני.

תנן: (גיטין כז א) המביא גט ואבד הימנו: מצאו לאלתר - כשר. ואם לאו - פסול.

ורמינהי: ^"מצא גט אשה בשוק: בזמן שהבעל מודה - יחזיר לאשה.

אין הבעל מודה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה".

קתני מיהת: בזמן שהבעל מודה - יחזיר לאשה. ואפילו לזמן מרובה^[16]?

ומשני: כאן, במקום שהשיירות מצויות^[17]. 

וכאן, במקום שאין השיירות מצויות^[18].

איכא דאמרי^[19]: והוא שהוחזקו - דלא נהדר^[20].

והיינו דרבה^[21].

איכא דאמרי: אע"ג דלא הוחזקו - לא נהדר^[22].

ופליגא דרבה^[23].

בשלמא רבה לא אמר כר' זירא

בשלמא רבה - דאמר שינויא^[24] ארומיא דמתניתין דגיטין אמתני' דנזיקין:

לא אמר כר' זירא - דרמא מתני' אברייתא:

מתניתין, אלימא ליה לאקשויי.

דמתניתין אלימא ליה לאקשויי - משום דהיא^[25] עיקר, ויש תימה כשסותרות זו את זו, וצריך לחזר שיתיישבו. דאילו ברייתא, יש לומר אינה עיקר. "רבי לא שנאה, רבי חייא מניין לו?"^[26]:

אלא רבי זירא, מ"ט לא אמר כרבה?

אמר לך: מי קא תני: "הא אמר תנו -  נותנין, ואפי' לזמן מרובה"?!

דלמא, "הא אמר תנו-  נותנין", ולעולם כדקיימא לן לאלתר.

ולעולם כדקיימא לן כשנמצא לאלתר - ואם לאו פסול, שמא אינו של זה. אבל ברייתא, ליכא לשנויי הכי. דכיון דתנא בהדיא: "יחזיר לאשה", הוה ליה לפלוגי בין לאלתר בין לזמן מרובה. דלא דמיא למתניתין. דהתם^[27]: "לא יחזיר", תנא. ומדוקיא הוה דייק: יחזיר היכא דאמר תנו. וכיון דלא תנא יחזיר - לא הוה ליה לפלוגי^[28]:

למ"ד, לר' זירא במקום שהשיירות מצויות, ואע"ג שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, ופליגא דרבה - במאי קא מיפלגי?

רבה סבר: דקתני: "כל מעשה ב"ד - הרי זה יחזיר" - דאשתכח בב"ד עסקינן. וב"ד כמקום שהשיירות מצויות^[29].

והוא שהוחזקו - לא יחזיר. לא הוחזקו - יחזיר.

ורבי זירא אמר לך: מי קתני: "כל מעשה ב"ד שנמצאו בב"ד"? "כל מעשה ב"ד יחזיר" קתני, ולעולם דאשתכח אבראי.

דאשתכח אבראי - שאין השיירות מצויות:

ר' ירמיה אמר: ^גכגון דקא אמרי עדים: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון.

ר' ירמיה אמר - הא דקתני: "יחזיר" - כגון דאמרי עדים החתומין בו: מעולם לא חתמנו כו':

אי הכי, מאי למימרא?

מהו דתימא: ליחוש, דלמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים,

קא משמע לן.

רב אשי אמר: כגון דקא אמר^[30]: נקב יש בו בצד אות פלונית^[31].

ודוקא בצד אות פלונית

ודוקא בצד אות פלונית - דהוה ליה סימן מובהק. ואפילו אם תימצי לומר גבי חזרת אבידה בסימנין -דאיבעיא לן לקמן (דף כז.) דאורייתא או דרבנן אפילו פשטת סימנין דרבנן - יש לסמוך על סימן מובהק כזה למשרי אשת איש דאורייתא:

אבל נקב בעלמא - לא.

רב אשי מספקא ליה: סימנים: אי דאורייתא

מספקא ליה לרב אשי סימנין - שמחזירין בהן אבידה - אי דאורייתא היא, ואפילו באיסור דאורייתא סמכינן אסימן כל דהו:

אי דרבנן.

אי דרבנן - ודוקא באבידה. שהפקר ב"ד הפקר. אבל במידי דאיסורא - לא סמכינן. ואי קשיא. נימא הכי קסבר סימנין דרבנן, ונפשוט בעיין דלקמן^[32]? - לאו פירכא היא. דמנלן דפשיטא ליה? אי נמי מספקא ליה - אית עליה למיסר מספיקא:

רבה בר בר חנה

תוספות

חיישינן לשני שוירי. וא"ת א"כ לרב הונא, היאך יגרש כל אדם את אשתו לר"מ דאינו מוכיח מתוכו, כיון דחיישינן לשני שוירי?

וי"ל: כיון דלא הוחזקו הוי שפיר מוכיח מתוכו, ומ"מ כשנפל - חיישינן:

נפק דק ואשכח כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר. פרש"י דההוא גיטא הוה כתיב ביה הנפק. ופשיט שפיר ממתני' דמעשה ב"ד יחזיר.

אך מה שפירש כשנפל מן השליח קשה, דא"כ מה מועיל ההנפק, כיון שלא בא ליד האשה עדיין דאם יש לחוש לנמלך בלא הנפק הכי נמי יש לחוש להנפק?

ותו דבעל לא מקיים גיטא?

וי"ל: דאי כתיב ביה הנפק - מיירי שנפל מן האשה, ושואלת אותו האשה ואומרת שהוא שלה. וקא פשיט דיחזיר ולא חיישינן שמא משקרת ומאשה אחרת נפל, אע"ג דהשיירות מצויות, כיון דלא הוחזקו, כמו במעשה ב"ד דיחזיר. ואע"ג דאשתכח בב"ד שהשיירות מצויות ולא חיישינן שמא מאחר נפל, כיון דלא הוחזקו.

ואי מיירי שהשליח שואלו לגרש את האשה - י"ל דלא כתיב בו הנפק, ומוכיח נמי שפיר. כיון דבמעשה ב"ד יחזיר דלא חיישינן לנמלך דכיון שכתוב בו הנפק, ודאי נעשה הלואה דלוה לא מקיים שטרא כדאמרינן לקמן בפרקין (דף כ:) ולא חיישינן נמי שמא מאחר נפל אע"ג דהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו בההיא גיטא נמי דאשתכח שהשליח שואל הגט ולא שייך למימר נמלך כיון שהגט ביד השליח דאין יכול לבטל הגט שלא בפני השליח ולא ניחוש כמו כן שמא מאחר נפל אף על גב דהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו.

וא"ת: אביי דאמר פ' האשה שהלכה (יבמות דף קטו: ושם) דחיישינן לתרי יצחק אפי' לא הוחזקו תקשי ליה ממתניתין דכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר?

וי"ל דמוקי לה דאשתכח חוץ לב"ד שאין השיירות מצויות כר' זירא. אבל לגבי תרי יצחק לא שייך לפלוגי בין מצויות לשאין מצויות דלעולם יש להסתפק ביצחק מעיר אחרת כמו מעיר זאת.

אי נמי מוקי מתני' דאשתכח בב"ד ואפי' הכי לא חיישינן לאחר כיון שזה האיש שואל גט וידעינן שאבד גט ואין אנו מכירין אחר אין לחוש שמאחר נפל ונפל ממנו כמו כן כאן אבל התם אין אנו יודעים איזה יצחק מת אם מעיר זאת או מעיר אחרת:

אין הבעל מודה לא יחזיר. אע"ג דנאמנת לומר גרשתני (גיטין דף סד:) הכא אינה נאמנת - דמעיזה פניה כיון דהגט מסייעה:

ואפילו לזמן מרובה. תימה כיון . שמודה שממנה נפל וכבר גירשה אמאי הוה לן למימר דלא יחזיר? כיון דנאמן לומר גרשתיה כדאמר פרק יש נוחלין (ב"ב דף קלד:) אפילו נפל מאחר נחזיר לה לראיה בעלמא?

וי"ל דנאמן לומר גרשתיה ותהא מגורשת מכאן ולהבא הואיל ובידו לגרשה. אבל הכא שאומר שכבר גרשה מזמן הכתוב בגט כמו שאינו נאמן למפרע כך אינו נאמן להבא ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בו בחזרה זו ולא חיישינן שמא מאחר נפל ואפילו לזמן מרובה:

מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד כו'. ואומר הבעל שהוא אותו יוסף וא"ת והלא כשאין העדים אומרים כן אינו נאמן לומר שהוא שלו אלא אנו חוששין שמא מאחר נפל ועתה שעדים אומרים שלא חתמו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון למה יהא נאמן ליחוש שמא לאחר חתמו ולא לזה וי"ל דאף כי אין עדים מה שאינו נאמן אע"ג שאומר מכיר אני שהוא שלי לפי שמספק אומר שהוא שלו לפי שסבור שלא איבד אחר גט רק הוא לכך אומר שהוא שלו אע"פ שאינו מכיר אבל כשעדים אומרים שלא חתמו רק על גט אחד של יוסף בן שמעון במזיד לא ישקר אם חתמו לאחר לומר שלא חתמו דאינו חשוד לקלקלה כמו שנאמן לומר גרשתיה ואית ספרים דגרסי אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון זה אתי שפיר טפי וצריך לומר שלא ראו עדים החתימה דאי ראו החתימה שהיא שלהם א"כ הוה ליה למימר מהו דתימא דלמא אתרמאי עדים כעדים וחתימה כחתימה:

קנט א מיי' פ"יח מהל' גזילה ואבידה הלכה ו עיין בהשגות ובמגיד משנה , סמ"ג עשין עד , טור ושו"ע אה"ע סי' קכג סעיף א וע"ש: