מאי: "גובה את הכל"?
מאי גובה את הכל - מאחר שלא התנה עמה כלום, מהו התוספת:
מנה ומאתים הוא דאית לה?
ואלא מדתני רב חייא בר אמי:
"אשתו ארוסה - לא אונן
לא אונן - אין אנינות חל עליו, לאיסור אכילת קדשים:
ולא מטמא לה. (יבמות עג א, זבחים ק ב)
ולא מטמא לה - אם כהן הוא. דכתיב: (ויקרא כא) "כי אם לשארו", והיינו אשתו. והאי, לאו שארו הוא - דלא באו עדיין לידי קירוב בשר:
וכן היא - לא אוננת.
ולא מטמאה לו.
ולא מטמאה לו - לאו משום כהונה קאמר - דאין כהנות מוזהרות על הטומאה. דכתיב: (שם) "בני אהרן". אלא אינה זקוקה לטמא לו. לא כהנת ולא ישראלית. שמצוה להתעסק בשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה. דכתיב: "לה יטמא". ותניא: "לה יטמא - מצוה"[1]. ואם לא רצה - מטמאין אותו על כרחו. ומעשה ביוסף הכהן כו' בתורת כהנים[2]:
מתה - אינו יורשה.
מתה אינו יורשה - דירושת הבעל, נפקא לן: "משארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה וגו'". בב"ב (דף קיא:), והא לאו שארו הוא:
מת הוא - גובה כתובתה".
דלמא דכתב לה?
וכי תימא: דכתב לה - מאי למימרא?
"מתה - אינו יורשה" איצטריכא ליה.
אלא, אביי מגופה דמתני' קא הדר ביה.
אלא אביי - דאמר לעיל: "לאו מילתא היא דאמרי", מגופא דמתני' ד"הוציאה גט"ץ משום דהיא גופא קשיא ליה - הדר ביה:
דאי ס"ד, במקום שאין כותבין כתובה עסקינן, דגט היינו כתובתה.
דאי ס"ד - דטעמא, לאו משום דאין טוענין אחר מעשה ב"ד הוא, אלא משום דגט היינו כתובה:
אטו גט מנה מאתים כתיב ביה?
אטו גט מנה מאתים כתיב ביה - דנימא הוא מוכיח על החוב:
וכי תימא, כיון דתקינו רבנן למגבא לה, כמאן דכתיב ביה דמי?
לטעון ולימא: פרעתי?
וכי תימא דאמרינן ליה: אי פרעתה - איבעי לך למיקרעיה?
אמר לן: לא שבקתן. אמרה: בעינא לאנסובי ביה.
וכי תימא, אמרינן ליה: איבעי לך למיקרעיה, ומכתב אגביה: "גיטא דנן דקרענוהו - לא משום דגיטא פסולה הוא, אלא כי היכי דלא תגבי ביה זמנא אחריתי"?
"אטו כל דמגבי, בבי דינא מגבי?!":
אטו כל דמגבי בבי דינא מגבי לה - וכי כל הפורע חוב בא לב"ד במקום שפרע לה?! לא היו ב"ד שיכתבו לו כן:
מתני' [עי' לעיל יג, א ברש"י פירוש משנה זו]
מצא גיטי נשים, ושחרורי עבדים, (קידושין כב ב) דייתיקי, מתנה, ושוברין - הרי זה לא יחזיר.
שאני אומר: כתובין היו, ונמלך עליהן שלא לתנן:
גמ'
טעמא[3] דנמלך שלא לתנן[4], הא אמר: "תנו"
הא אמר תנו - עכשיו[5]:
נותנין.
ואפילו לזמן מרובה.
נותנין - ואפילו נמצא לזמן מרובה משנפל. ולא חיישינן שמא גט אחר הוא, ששמותיהן שוין ומאדם אחר נפל:
ורמינהו: (גיטין כז א) "המביא גט ואבד הימנו:
מצאו לאלתר - כשר.
מצאו לאלתר - התם (גיטין כז:) מפרש: כדי שתעבור שיירא, ותשרה. ובתוך כך[6] - ליכא למימר משיירא שעברה שם נפל - שהרי לא שהה[7] שיעור שתחנה:
אם לאו - פסול"?
אמר רבה: לא קשיא.
כאן, במקום שהשיירות מצויות.
כאן, במקום שאין השיירות מצויות.
ואפי' במקום שהשיירות מצויות - והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת.
ואפילו במקום כו' - לאו רבה קא מסיק, אלא גמרא הוא דקאמר לן. דכי אמר רבה: במקום שהשיירות מצויות, לא אמר אלא כשהוחזקו בעיר אחת שנכתב בה הגט, שנים ששמותיהן שוין ושמות נשותיהן שוות:
דאי לא תימא הכי, קשיא דרבה אדרבה.
דאי לא תימא הכי - דרבה תרתי בעי[8] - קשיא דרבה אדרבה:
דההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא,
בי דינא דרב הונא - במקום שהוא יושב ודן, ומתוך שהכל רגילין אצלו לדון - הוי ליה מקום שהשיירות מצויות שם:
דהוה כתוב ביה: "בשוירי מתא דעל רכיס נהרא"[9].
אמר רב הונא:
אטו גט מנה ומאתים כתיב ביה. תימה היכי מוכח דאפילו במקום שכותבין כתובה דגביא אפי' כי לא נקיטא כתובה דלמא הכא במקום שאין כותבין וגביא בשטר גט וכותבין בגט שטרא דנן כו' כדסבר (רבא) [רב] בפ' הכותב (כתובות דף פט:) ואביי נמי לוקמא הכי אי נמי נוקי במקום שאין כותבין כתובה וגביא בעדי הגט אבל גט לא קרעינן משום דבעיא לאנסובי ביה והוי כמו היכא דלא אפשר דכותבין שובר אבל במקום שכותבין כתובה לא יפרע עד שתוציא שטר כתובה מידה או משום שיהא נאמן לומר פרעתי דלא כרבי יוחנן או משום דאין כותבין שובר ועוד כיון דמן אלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין לא בעי לאוכוחי כמו שפי' לעיל (דף יז: ד"ה אלמנה) איך מוכח מגרושה מן הנישואין במקום שאין כותבין כיון דגט לאו היינו כתובה ומשום דבעינא לאנסובי ביה פשיטא דאין נאמן לומר פרעתי כיון דלא ניתקנה כתובה באותו מקום וי"ל דלאביי מתניתין קשיתיה דתנן כתובה ואין עמה גט אלמא במקום שכותבין כתובה עסקינן דאין סברא להעמיד שכן אירע שכתב לה בעבור אהבתה לכך פריך כיון שיש לה כתובה ואין מוציאה רק גט לימא פרעתי אלא ודאי לא אמר כלום וכותבין שובר:
הא אמר תנו נותנין. וא"ת: מנלן דלמא אפילו אמר תנו - אין נותנין, והא דקתני: "נמלך", ה"ק: ונמלך שלא ליתנן, ומחמת כן לא חשש לשמור ונאבד, ועכשיו רוצה לחזור ולגרשה, דסבר שזהו הגט שאבד ממנו ואמר תנו. ואפילו הכי אין נותנין - דשמא אין זה גיטו אלא נפל מאחר ששמו כשמו. אבל לא נמלך לכתחילה מלגרשה וגרשה - מחזירין לה הגט לראיה אפי' אינו שלה?
וי"ל: דדייק מדלא קתני: "כתובים היו ולא נתנן". ומדקתני ונמלך משמע שחושש שמא אינו רוצה עתה לגרשה. אבל אם אמר תנו לה נותנים ואין לחוש שמא מאחר נפל.
וא"ת: ומנלן ואפי' לזמן מרובה דלמא לאלתר דוקא, כדפריך ר' זירא לקמן?
ור' זירא גופיה מנלן דיחזיר לאשה אפילו לזמן מרובה, וממה פשוט לו דברייתא קאמר לזמן מרובה יותר ממתני'[10]?
וי"ל: דמברייתא משמע דבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אפי' לזמן מרובה, דאי לאלתר דוקא - פשיטא? אבל במתני' מצי למימר לאלתר דוקא, דאם אמר תנו נותנין אינו מפורש במתני', והיא גופה אתא לאשמועינן דלא יחזיר דחיישינן לשמא נמלך.
אבל רבה דייק מדקתני ונמלך ולא קתני כתובין היו ולא נתן, א"כ אתא לאשמועינן אם אמר תנו נותנין והיינו אפי' לזמן מרובה דאי לאלתר - פשיטא?
וא"ת: והלא אפילו אי הוי לאלתר הוי חידוש דלא חיישינן דלמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי, כדפריך לקמן (דף יט.)?
וכן לקמן (עמוד ב) דפריך על רבי ירמיה דמוקי: "כגון דקאמרי עדים כו' מאי למימרא?" לימא: דקא משמע לן דלא חיישינן דלמא כתב בניסן כו'?
וי"ל דס"ל כמאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה ואז ליכא חידוש דכתב בניסן ולא נתן עד תשרי דאפילו הכי שפיר טרפה.
ועוד י"ל: דרבי זירא דייק אפי' לזמן מרובה, מדקתני: בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, משמע שמודה שממנה נפל וכבר גירשה בו, ואי לאלתר דוקא א"כ צ"ל שראינו הגט בידה, דאי לא ראינו א"כ במה אנו יודעין שהוא לאלתר, ואחרי שראינו הגט בידה - הרי כבר מגורשת, פשיטא דיחזיר ומאי קא משמע לן. והלא אפילו לא גיטה הוא זה - ניתן לה לראייה? "ואין הבעל מודה" נמי אמאי לא יחזיר? - אלא ודאי מיירי שלא ראינו הגט בידה, וקמשמע לן דאע"פ דחיישינן שמא מבעל נפל ועדיין לא גירשה תתגרש עתה בהחזרת הגט ולא חיישינן שמא מאחר נפל א"כ הוי אפי' לזמן מרובה כיון דלא ידעינן ממי נפל מן הבעל או מן האשה.
ורבה דייק דמתני' נמי אפי' לזמן מרובה דומיא דשטרי חליצה ומיאונין, דיחזיר אפי' לזמן מרובה. דלאלתר היינו שראינו בידה פשיטא כיון דחלצה נחזיר לה לראיה אפילו אינו שלה, אלא מיירי שלא ראינו בידה ואף לא ידעינן שחלצה והיינו לזמן מרובה ודומיא דהכי משמע ליה דמיירי ברישא ורבי זירא לא מוקי לה דומיא דסיפא:
לאלתר כשר. אפילו אביי דחייש לתרי יצחק אפילו היכא דלא הוחזק (יבמות דף קטו:) בגט שמצאו לאלתר לא חייש דהתם הוי כמו לזמן מרובה דלא שייך התם לאלתר:
והוא שהוחזקו. תימה אמאי לא מוקי אידי ואידי שהשיירות מצויות, ומתני' בלא הוחזקו, דהשתא הוי דומיא דסיפא דכל מעשה ב"ד דמיירי בהכי?
וי"ל דעובדא דבסמוך דהוי בבי דינא דרב הונא הוי ברישא. ואשמועינן דבלא הוחזקו יחזיר אפי' שיירות מצויות. והכא אשמועינן דאם הוחזקו נמי יחזיר אם אין שיירות מצויות.
וא"ת: ומאי טעמא יחזיר לאשה כיון שיש שני יוסף בן שמעון בעיר?
וי"ל: כיון שאנו יודעים שזה אבד גט כאן, אין לחוש שגם האחר איבד, כיון שאין שיירות מצויות.
ושמעתין אתיא כר"א. דלרבי מאיר, כיון שהוחזקו שני יוסף בן שמעון - אין הגט כשר עד שיהא מוכיח מתוכו שהוא של זה. כדמוכח פרק כל הגט. (גיטין דף כד:) דתנן: כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה. ודייק הא גדולה מצי לגרש. מני? ר"א היא, ובעדי מסירה. משמע דלר"מ אפילו גדולה לא מצי מגרש.
וההוא דהמגרש (שם דף פו:) דשני גיטין שוין שנתערבו ומוקי כר"מ? מיירי במשולשים דמוכיח מתוכו.
[וע"ע תוס' גיטין כד: ד"ה בעדי]:
קנה א מיי' פ"ב מהל' אבל הלכה ג , סמג לאוין רלה , טור ושו"ע יו"ד סי' שעג סעיף ד , וטור ושו"ע יו"ד סי' שעד סעיף ד , וטור ושו"ע אה"ע סי' נה סעיף ה:
קנו ב מיי' פ"כב מהל' אישות הלכה ג , סמג עשין מח , טור ושו"ע אה"ע סי' נה סעיף ה , וטור ושו"ע אה"ע סי' נו:
קנז ג מיי' פ"י מהל' אישות הלכה יא ועיין שם , סמג שם , טור ושו"ע אה"ע סי' נה סעיף ו:
קנח ד ה מיי' פ"ג מהל' גירושין הלכה ט ועיין במגיד משנה , סמג עשין מח , טור ושו"ע אה"ע סי' קלב סעיף ד: