שמע מינה,

ש"מ - מדלא חיישינן להכי. דאי נמי הוה הכי - שפיר זכי בעל בשובר, שנכתב לשמה^[1]:

איתא לדשמואל.

דאמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר ומחלו - מחול. 

איתא לדשמואל - דאמר: המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר המוכר הזה ומחלו - מחול הוא אצל הלוה. הלכך אם מכרה זו כתובתה באייר, דהיינו שטר חוב, וחזרה ומחלתה לבעל בתשרי - מחול. ושפיר טריף בעל:

ואפי' יורש - מוחל.

אביי אמר: אפילו תימא ליתיה לדשמואל.

הכא במאי עסקינן, בששטר כתובה יוצא מתחת ידה.

בששטר כתובה יוצא מתחת ידה - שמביאה לפנינו. דליכא למיחש לשמא מכרה בטובת הנאה - שאילו מכרתה, היתה מוסרת הכתובה ביד הלוקח:

ורבא אמר: אי משום שטר כתובה - חיישינן לשתי כתובות.

לשתי כתובות - שמא שני שטרי כתובה היו לה. [ויש] לחוש שמא מסרה אחד ללוקח, ובאה לחזור בה ולמחול אצל בעלה, ומוסרת לו שובר המוקדם לשטרו של לוקח. אלא ודאי איתא לדשמואל. ומתוך שבידה למחול שטר כתובה לבעלה עכשיו - לא חיישינן לשמא כתבה ליתן בניסן כו':

ואביי אמר:

ואביי אמר - מהכא לא תסייע לשמואל:

חדא. לשתי כתובות לא חיישינן.

חדא דלשתי כתובות לא חיישינן - הלכך ליכא למיחש לדלמא זבנתה בטובת הנאה:

ועוד, שובר בזמנו טריף.

ועוד - אי נמי זבנתה בטובת הנאה - לית לן למיחש לשמא כתבה לשובר בניסן ולא קבלה עד תשרי - דאי נמי הכי הוה, כי מטא שובר לידיה בתשרי זוכה למפרע בו מזמן חתימתו, ולא הוה ממכרה שבנתיים כלום. ושובר בזמן הכתוב בו טורף. ואביי לטעמיה כו':

אביי לטעמיה דאמר: עדיו בחתומיו זכין לו:

מתני' ^גמצא איגרות שום

מתני' איגרות שום - ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה בחובו:

ואיגרות מזון

ואיגרות מזון - שקיבל עליו לזון את בת אשתו:

שטרי חליצה ומיאונין 

מיאונין - קטנה יתומה, שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה - יוצאה ממנו במיאון, ואינה צריכה גט, אלא אומרת בפני שלשה: "אי אפשי בפלוני בעלי". וכותבין לה ב"ד שטר שמיאנה בפניהם, להיות לה עדות שמותרת לינשא:

(מתני' יבמות קז ב) 

ושטרי בירורין.

שטרי ברורין - בגמרא מפרש:

וכל מעשה ב"ד

הרי זה יחזיר. 

הרי זה יחזיר - דליכא למיחש לשמא נמלך - דהא ב"ד לא כתבום אלא בדבר מקויים. ולפרעון נמי ליכא למיחש - דבהני שטרות לא שייך בהו פרעון. כדאמרינן לעיל (ד' טז:). ואפילו למ"ד שומא הדר - איהו דאפסיד אנפשיה [כמפורש שם בגמרא]:

מצא בחפיסה או בדלוסקמא

מצא בחפיסה או בדלוסקמא - שום שטר:

תכריך של שטרות

או שמצא תכריך של שטרות - בכרך או באגודה. ובגמרא מפרש מאי חפיסה ודלוסקמא ותכריך ואגודה:

או אגודה של שטרות

הרי זה יחזיר.

הרי זה יחזיר - דדבר שיש בו סימן הוא. כדמפרש בגמ'. שהכלי סימן, כשיאמרו הבעלים בכלי כך וכך מצאת אותם. וכן תכריך ואגודה - הרי זה יחזיר - דדבר שיש בו סימן הוא, כדמפרש בגמרא:

וכמה אגודה של שטרות? שלשה קשורין זה בזה.

רשב"ג אומר: ^ואחד הלוה משלשה - יחזיר ללוה.

אחד הלוה משלשה - אם שלשה שטרות של לוה אחד הן, שלוה משלשה בני אדם:

יחזירם - מוצאם:

ללוה - דודאי פרעם, והחזירם לו, ומידו נפלו. שאם מידם נפלו - מי קבצם למקום אחד:

שלשה הלוין מן האחד - יחזיר למלוה.

ואם שלשה לוים הם - שלוו מאדם אחד:

יחזירם - המוצאם:

למלוה - שהדבר ידוע שממנו נפלו:

^זמצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו - יהא מונח עד שיבא אליהו.

מצא שטר בין שטרותיו ואין יודע מה טיבו - אצלו. אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם ושכח:

יהא מונח - בידו ולא יחזיר לא לזה ולא לזה:

אם יש עמהן סמפונות - יעשה מה שבסמפונות:

ואם יש עמהן סמפון - מילי מילי קתני: המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחד משטרותיו:

יעשה מה שבסמפון - והשטר בחזקת פרוע. ואע"פ שהיה לשובר הזה להיות מונח ביד הלוה - אמרינן: האמינו הלוה ואומר מחר תנה לי, ושכח:

גמ' מאי שטרי ברורין?

הכא תרגמו: שטרי טענתא.

רבי ירמיה אמר: זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד:

זה בורר לו אחד - כשבוררין להן דיינין, כותבין להן: זה בירר לו את פלוני וזה בירר לו את פלוני - שלא יוכלו לחזור בהן:

וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר:

ההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה: בשוירי מתא דעל רכיס נהרא.

דאשתכח בי דינא - מקויים בהנפק. והשליח המביאו אומר: ממנו נפל:

אמר רב הונא: