וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה.

ירדן - וכן שאר נהרות ותנא זה על יד הירדן היה יושב:

- מה שנטל - נטל, ומה שנתן - נתן.

בשלמא, גזלן וירדן, דקא חזי להו, ומיאש.

אלא גנב, מי קא חזי ליה דמיאש?

תרגמה רב פפא: בלסטים מזוין.

בלסטים מזוין - ובחזקה נטלה הימנו ומעיקרא ידע ומייאש:

אי הכי, היינו גזלן?

תרי גווני גזלן.

ת"ש: שטף נהר קוריו עציו ואבניו, ונתנו בתוך שדה חבירו.

שטף נהר קוריו - של זה ומצאן אחר:

- הרי אלו שלו - מפני שנתיאשו הבעלים.

הרי אלו כו' - ה"ג הרי אלו שלו, מפני שנתיאשו הבעלים. דכל שטיפת נהר, כקורות עצים ואבנים, הבעלים ידעו בה מיד, דיש לה קול:

טעמא, דנתיאשו הבעלים, הא סתמא - לא.

הא סתמא - הא אם היתה אבידה אחרת שאין לנו לומר שידעו הבעלים לא הויא של מוצאה קשיא לרבא:

הכא במאי עסקינן: כשיכול להציל.

כשיכול להציל - ודכוותה במציאה אחרת דבר שיש בו סימן דיכול ליתן סימן וליטול מודינא בה דחייב להחזיר:

אי הכי, אימא סיפא:

אם היו הבעלים מרדפין אחריהם - חייב להחזיר.

אי ביכולין להציל, מאי אריא מרדפין, אפילו אין מרדפין נמי?

אפילו אין מרדפין נמי - דסמכי אהצלה דלמחר וליומא אוחרא ולא מייאשי:

הכא במאי עסקינן, ביכולין להציל על ידי הדחק.

ע"י הדחק - ואם לא ימהר להציל לא יצילו הלכך אין מרדפין אפקורי אפקרינהו דהא ידעו ולא הצילו:

מרדפין - לא אייאוש. אין מרדפין - אייאושי מיאש.

ת"ש^[1]: כיצד אמרו: "התורם שלא מדעת - תרומתו תרומה"?

שלא מדעת - בעלים:

הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט

וליקט - לצורך בעל הבית:

ואם חושש - בעל הבית ומקפיד על מה שעשה זה:

משום גזל - שתרם תרומתו בלא רשותו:

ואם לאו - תרומתו תרומה.

ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו?

הרי שבא בעל הבית ומצאו, ואמר לו: "כלך אצל יפות".

כלך אצל יפות - היה לך לילך אצל יפות לתת מהן לכהן:

- אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה.

ואם לאו - אין תרומתו תרומה.

ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן - בין כך ובין כך - תרומתו תרומה.

וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה?! אמאי? בעידנא דתרם הא לא הוה ידע?

לא הוה ידע - אלמא כיון דלכי ידע דניחא ליה אמרינן מעיקרא נמי ניחא ליה ולענין יאוש נמי כיון דלכי ידע מייאש מעיקרא נמי הוי יאוש:

תרגמה רבא אליבא דאביי: דשויה שליח.

הכי נמי מסתברא. דאי ס"ד דלא שוויה שליח, מי הויא תרומתו תרומה?! 

והא: "אתם" (במדבר יח, ג) "גם אתם", אמר רחמנא, לרבות שלוחכם.

אתם גם אתם - כן תרימו גם אתם מהכא נפקא לן שלוחו של אדם כמותו לתרומה שהשליח שתרם תרומתו תרומה וכיון דשליחות מהכא נפקא לן על כרחך שלוחכם דומיא דאתם בעינן:

מה אתם לדעתכם, אף שלוחכם לדעתכם?

אף שלוחכם לדעתכם - שהבעלים מינוהו שליח: 

אלא הכא במאי עסקינן: כגון דשויה שליח.

וא"ל: "זיל תרום", ולא אמר ליה: "תרום מהני".

וסתמיה דבעל הבית כי תרום, מבינונית הוא תרום. ואזל איהו, ותרם מיפות. ובא בעל הבית ומצאו. וא"ל: "כלך אצל יפות".

אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה. ואם לאו - אין תרומתו תרומה.

אמימר ומר זוטרא ורב אשי, אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק.

לבוסתנא - פרדס:

אייתי אריסיה תמרי ורימוני, ושדא קמייהו.

אמימר ורב אשי, אכלי.

מר זוטרא, לא אכיל.

לא אכל - דגזל נינהו שהבעלים לא ידעו:

אדהכי, אתא מרי בר איסק, אשכחינהו.

וא"ל לאריסיה: "אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא?"

אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא: "השתא אמאי לא אכיל מר?"

והתניא: "אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה"?

אם נמצאו יפות כו' - אלמא גלי דעתיה דניחא ליה ה"נ גלי דעתיה דניחא ליה במה שנתן לנו:

אמר להו: "הכי אמר רבא, לא אמרו: "כלך אצל יפות" אלא לענין תרומה בלבד, משום דמצוה הוא, וניחא ליה".

לא אמרו כלך אצל יפות - דהוי גלוי דעת אלא לענין תרומה:

אבל הכא, משום כסיפותא הוא דאמר הכי.

תא שמע^[2]: עודהו הטל עליהן,

עודהו הטל עליהן - המעלה פירותיו לגג וירד עליהן הטל:

ושמח.

ושמח - בטל שירד עליהן:

הרי זה: (ויקרא יא, לח) ב"כי יותן"

הרי זה בכי יותן - והוכשרו לטומאה מעתה ועד עולם: 

נגבו

נגבו - עד שלא מצאן: 

אף על פי ששמח

אע"פ ששמח - עכשיו בטל שירד עליהן:

[תוספות]

מה שנתן נתן. אתיא כר' דאמר בפרק הגוזל [בתרא] (ב"ק דף קיד.) סתם גנב וגזלן הוי יאוש בעלים:

שטף נהר קוריו עציו ואבניו. ה"ג אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו וצ"ל דמיירי ביכול להציל בקל אם רודף בשעת שטיפה דאי לאו הכי הוה כזוטו של ים שאבוד ממנו ומכל אדם ועל זה לא היה אומר הא סתם לא אלא איירי ביכול להציל בקל בשעת שטיפה ואפילו אין בהן סימן ולפי שיעכבן עקולי ופשורי ויקחם שם ואפי' יקדמו אחרים ויקחו יחזירום לו לפי שניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד וס"ד דמיירי דאם לא רדף מיד בשעת שטיפה שלא יכול עוד כלל להציל כדמוכח בסיפא לפי שיקחום אחרים כשיעכבום עקולי ופשורי ולא יחזירו לפי שאין בהן סימן וה"פ אם נתיאשו הבעלים דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו ואפילו אומרים שאין מתיאשים אין בכך כלום דודאי הן מתיאשים בלבן הא סתמא שלא היו בעלים בשעת שטיפה ולא נתיאשו עד שידעו הבעלים ששטפה נהר ואז כבר אינו יכול להציל לפי שאין בו סימן לא דכשמצאן באיסורא אתא לידיה שהבעלים לא ידעו עדיין אלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ומשני ביכול להציל אפי' אחר שטיפה כגון שיש באבידה סימן שהבעלים אינן מתיאשין כשידעו ופריך אי הכי אימא סיפא ואם היו הבעלים מרדפין כו' מאי אריא מרדפין אפילו היו בעלים שם בשעת שטיפה ולא רדפו נמי יחזיר ומשני ביכול להציל אחר שטיפה ע"י הדחק דאע"פ שיש בו סימן בטורח יכול להציל לפי שיתרחקו הרבה שהנהר מוליכן ברחוק ולכך אם היה בשעת שטיפה ואינו מרדף ודאי מתיאש כיון שעתה יכול להציל בלא דוחק ואינו מציל אבל אין הבעלים בשעת שטיפה יחזיר דכשידעו הבעלים לא יתיאשו ויצילו על ידי הדחק וא"ת מנלן הא סתמא חייב להחזיר דלמא נתיאשו אתא לאפוקי שהיו שם ורדפו דחייב להחזיר וי"ל דא"כ לא ליתני אם נתיאשו אלא לתני סתמא שטף נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו דפשיטא דלא מיירי ברדפו בשעת שטיפה דהא קתני סיפא דאם היו הבעלים מרדפים חייב ואין להקשות דמצי דייק מסיפא טעמא דמרדפין הא סתמא הרי אלו שלו דלעולם נימא דהוא הדין סתמא דיחזיר ולא נקט מרדפין אלא לאפוקי שהיו הבעלים בשעת שטיפה ולא רדפו וע"י סיפא ידעינן דמיירי באין יכול להציל אבל רש"י דגרס מפני שנתיאשו הבעלים משמע לישנא דפשיט ליה דנתיאשו א"כ מרישא גופיה מצי לאוכוחי דמיירי באין יכול להציל ולא היה צריך להביא סיפא ותו מנלן דהא סתמא לא דאפילו סתמא נמי מצי מיירי: הכי גרסינן ה"נ מסתברא דאי לא שוייה שליח ולא גרסינן ותסברא:

אם יש יפות מהן תרומתו תרומה. דמסתמא גם מתחילה היה דעתו כן וא"ת ונימא דהשתא ודאי ניחא ליה ביפות אבל מתחילה בשעה שתרם אי הוה ידע לא הוה ניחא ליה דאין דרך לתרום מן היפות כדאמרינן לעיל (דף כא:) גבי דבר שיש בו סימן דאפילו לרבא חייב להכריז דאע"ג דהשתא מתיאש אין בכך כלום וי"ל דשאני הכא דכיון דחזינן ביה דניחא ליה השתא אמרינן נמי ניחא ליה מעיקרא משום מצוה:

ואם לאו אין תרומתו תרומה. וא"ת דבפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צט: ושם ד"ה פיחת) אמרינן דסתמיה דבעל הבית הוי אחד מחמשים ואם השליח פיחת י' או הוסיף י' תרומתו תרומה דמצי א"ל בהכי אמדתיך ה"נ נימא הכי וי"ל דהתם הוי כולה שיעור תרומה ויש שתורם כך ויש שתורם כך לכך מצי א"ל כיון שלא פירשת לי בהכי אמדתיך אבל מיפות אין רגילות לתרום ולכך לא היה לו לתרום בשום ענין מהם בלא רשותו:

מר זוטרא לא אכל. וא"ת ואמאי לא אכל האמר רבא פרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיט.) אריסא מדנפשיה קא זבן ויש לומר דהתם שהביא האריס מבית דמסתמא ממה שהגיע לחלקו מביא אבל הכא שהביא מן הפרדס היה חושש מר זוטרא שמא בשעת חלוקה לא יאמר לבעל הפרדס תטול כנגד מה שנתתי להם ורב אשי לא היה חושש לזה ולכך אכל קודם שבא מרי בר איסק משום דאריס מדנפשיה קא יהיב דאין לומר שהיה סומך שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהלכה כאביי ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא הוה ניחא ליה:

מתוך: עין משפט ונר מצוה/בבא מציעא/פרק ב (עריכה)