אינן ב"כי יותן".
אינן בכי יותן - ולא אמרינן כיון דהשתא ניחא מהני האי דעתא למעיקרא ותיהוי הכשר וקשיא לרבא:
טעמא מאי? לאו - משום דלא אמרינן: "כיון דאיגלאי מילתא דהשתא ניחא ליה, מעיקרא נמי ניחא ליה"? [וקשיא לרבא]
שאני התם - דכתיב: "כי יתן" - עד שיתן.
אי הכי, רישא נמי?
התם - כדרב פפא.
דרב פפא רמי: כתיב: "כי יתן", וקרינן: "כי יותן", הא כיצד?
כתיב כי יתן - ולא כתיב כי יותן:
בעינן "כי יותן" דומיא ד"כי יתן". מה יתן לדעת, אף כי יותן נמי לדעת.
לדעת - שידע בנתינה והוכשר בעיניו ועודהו הטל עליהן עדיין הן בנתינתו:
ת"ש: "דא"ר יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת? - דכתיב: (דברים כב, ג) "וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה".
ממנו - קרא יתירא הוא לאשמועינן שאינו אבוד אלא הימנו:
מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם. יצאתה זו, שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם".
ואיסורא דומיא דהיתירא:
ואיסורא דומיא דהיתירא - כיון דמחד קרא ילפינן מצויה אצל כל אדם שיחזור ושאינה מצויה יזכה בה איתקושי אתקוש להדדי זו לאיסורא וזו להיתירא:
מה היתירא, בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן - שרא.
מה היתירא - שאינה מצויה לא חילק בין שיש בה סימן לשאין בה סימן:
אף איסורא, בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן - אסורה.
אף איסורא - דמצויה אצל כל אדם, לא חילק בין אין סימן דכי ידע מיאש ליש סימן דלכי ידע לא מיאש וכי היכי דיש סימן אסירא כי אין סימן נמי אסירא היכא דאיכא למימר לא ידע דנפלה קודם שבאת ליד זה:
תיובתא דרבא תיובתא.
והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם.
יע"ל קג"ם - סימני הלכות הן: יאוש שלא מדעת דהכא. עד זומם למפרע הוא נפסל, בסנהדרין (דף כז.). לחי העומד מאיליו בעירובין (דף טו.). קדושין שלא נמסרו לביאה בקדושין (דף נא.). גלוי דעתא בגיטא בגיטין (דף לד.). מומר אוכל נבילות להכעיס פסול לענין עדות בסנהדרין (דף כז.):
א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבא, הני תמרי דזיקא, היכי אכלינן להו?
הני תמרי דזיקא - שהרוח משיר:
היכי אכלינן להו - הא לא מיאש?
והא דנקט למיבעי בעיא מאחר דאיתותב רבא קשיא לי דבלא איתותב רבא איכא למיבעי דהא מודה רבא בכל דבר שחזותו מוכיח עליו חוץ מן התאנה מפני שנמאסת עם נפילתה ונראה בעיני דלא נקט לה אלא להרבות בחומר איסור כלומר מאחר דאיתותב אפילו בדבר שאין בו סימן כ"ש שאלו אסורין שיש בהן סימן:
אמר ליה: כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו, מעיקרא יאושי מיאש מנייהו.
מעיקרא - מקודם נפילתו:
יאושי מיאש - דיודע הוא שהרוח משיר מהן והשקצים מזומנים לאוכלן:
יתמי דלאו בני מחילה נינהו - מאי?
יתמי - קטנים שאין הפקירן הפקר:
אמר ליה: באגא - בארעא דיתמי לא מחזקינן.
באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן - אין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת הקרקע של יתומין ולאסור כל התמרים משום ספק קרקע של יתומים אלא הולכין אחר הרוב:
מוחזק ועומד - מאי?
מוחזק ועומד מאי - קרקע עצמה של יתומין מאי:
כרכתא - מאי?
כרכתא מאי - דקלים הכרוכין ומוקפין בגדר של אבנים סביב שאין שקצים ורמשים נכנסין שם:
אמר ליה: אסירן:
כריכות ברה"ר הרי אלו שלו:
אמר רבה: ואפילו בדבר שיש בו סימן.
אלמא קסבר רבה, סימן העשוי לידרס - לא הוי סימן.
העשוי לידרס - שהמקום שהוא שם רגיל בדריסת בני אדם והחפץ נמוך ונוח לידרס:
לא הוי סימן - שאין בעליו סומך לתת בו סימן מימר אמר נשחת הסימן בדריסת הרגלים:
רבא אמר: לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן - חייב להכריז.
אלמא קסבר רבא: סימן העשוי לידרס - הוי סימן.
ואיכא דמתני להא שמעתא באנפי נפשה:
סימן העשוי לידרס - רבה אמר: לא הוי סימן. ורבא אמר: הוי סימן.
תנן: "כריכות ברה"ר - הרי אלו שלו". "ברה"י - נוטל ומכריז".
ברה"י - כגון בשדה זרועה שאין רוב בני אדם דורכין בה, ויש מיעוט שהולכין בה:
היכי דמי?
אי דלית בהו סימן - ברשות היחיד מאי מכריז?
ה"ג אי דלית בהו סימן ברה"י מאי מכריז - כלומר כי מכריז זה מצא אבידה מאי מכריז שיוכל ליתן האובד סימן בה:
אלא לאו דאית בהו סימן, וקתני: "ברה"ר - הרי אלו שלו". אלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן?
תיובתא דרבא?
אמר לך רבא: לעולם דלית בהו סימן. ודקא אמרת: ברה"י מאי מכריז? - מכריז מקום.
מכריז מקום - ואינו מכריז שם האבידה אלא שם המקום מי שאבדה ממנו אבידה במקום פלוני יבא ויאמר מה איבד וזה בא ואומר אבדתי שם חפץ פלוני:
ורבה אמר: מקום לא הוי סימן.
דאיתמר: מקום - רבה אמר: לא הוי סימן. ורבא אמר: הוי סימן.
ת"ש: "כריכות ברה"ר - הרי אלו שלו. ברה"י - נוטל ומכריז. והאלומות - בין ברה"ר ובין ברה"י נוטל ומכריז[1]".
והאלומות - עומרים גדולים:
רבה היכי מתרץ לה?
רבה היכי מתרץ לה - רבה דאמר טעמא דרה"ר משום דנדרס מאי שנא אלומות:
ורבא היכי מתרץ לה?
ורבא - דמוקים לכריכות כשאין בו סימן מאי שנא כריכות ומאי שנא אלומות:
רבה מתרץ לטעמיה - בסימן.
רבה מתרץ לטעמיה - דטעמא דרשות הרבים דכריכות משום סימן ובדבר שיש בה סימן:
ורבא מתרץ לטעמיה - במקום.
במקום - טעמא דכריכות ברשות הרבים משום מקום ובדבר שאין בו סימן:
רבה מתרץ לטעמיה, בסימן -
כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו, משום
Questions on Bava Metzia - 22b