שעושה אותו גלל:
שעושה אותו גלל - מרבה לו זבל ושורף את הזרעים שנזרעו בו:
מתני'
מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה.
את הנבלות ואת הקברות כו' - משום ריח רע:
אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר.
אלא למזרח העיר - שאין הרוח מזרחית קשה תדיר אא"כ באה לפורענות אבל כדרכה היא חמה ומנשבת בנחת דכתיב (יונה ד) רוח קדים חרישית ותך השמש וגו' לפיכך אינה מביאה הרוח לעיר:
רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה, חוץ ממערבה.
חוץ מן מערבה - בגמ' מפרש טעמא:
ומרחיק חמשים אמה.
ומרחיקין את המשרה מן הירק. ואת הכרישין מן הבצלים. ואת החרדל מן הדבורים.
ורבי יוסי מתיר בחרדל:
גמ'
איבעיא להו: ר' עקיבא היכי קאמר?
לכל רוח הוא עושה וסומך.
וסומך - אינו צריך להרחיק נ' אמה:
חוץ ממערבה דמרחיק נ' אמה ועושה.
או דלמא לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה, חוץ ממערבה דאינו עושה כלל.
שאינו עושה כלל - ומרחיק נ' אמה דקאמר ר"ע אשאר רוחות דרישא קאי:
ת"ש: דתניא ר"ע אומר לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה, חוץ ממערבה דאינו עושה כל עיקר, מפני שהיא תדירא.
תדירא ברוחות - אותו צד תדיר ברוח שרוח מערבית מנשבת תדיר משאר רוחות:
א"ל רבא לרב נחמן: מאי תדירא?
אילימא תדירא ברוחות?
והא אמר רב חנן בר אבא אמר רב: ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית עם כולן.
רוח צפונית מנשבת עם כל אחת - מהרוחות לפי שהיא רכה ומתוקה וצלולה כדאמר ביבמות (דף עב.) וממתקתן:
שאילמלא כן אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת. ורוח דרומית קשה מכולן.
ואילמלא בן נץ שמעמידה, מחרבת את העולם.
בן נץ - מלאך העשוי בדמות נץ:
מעמידה - בכנפיו:
שנאמר: (איוב לט, כו) "המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן".
אלא מאי תדירא? תדירא בשכינה.
דאריב"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעו מקום תפלה.
לאבותינו - אנשי כנה"ג שאמרו מקרא זה בספר עזרא:
דכתיב: (נחמיה ט, ו) "וצבא השמים לך משתחוים".
וצבא השמים - השמש והירח העומדים במזרח:
לך משתחוים - למערב:
מתקיף לה רב אחא בר יעקב: ודלמא כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לאחוריו ומשתחוה?
פרס - מתן:
קשיא.
ורבי אושעיא סבר, שכינה בכל מקום.
דאמר רבי אושעיא: מאי דכתיב (נחמיה ט, ו) "אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים וגו'",
אתה הוא ה' לבדך - בתר וצבא השמים כתיב ועל עסקי שליחות צבא השמים הוא משבח ואומר אתה הוא לבדך במדה זו:
שלוחיך לא כשלוחי בשר ודם.
שלוחי בשר ודם ממקום שמשתלחים לשם מחזירים שליחותן.
לשם מחזירין שליחותן - כשבאין לומר עשינו שליחותך צריכין לשוב אל מקום שהשולחם עומד שם:
אבל שלוחיך למקום שמשתלחין משם מחזירין שליחותן.
למקום שמשתלחין - פי' באותו מקום שנשתלחו שם אף שם השכינה מצויה ואומרים לו עשינו שליחותך:
שנאמר: (איוב לח, לה) "התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו יבואו".
"ויאמרו" לא נאמר, אלא "וילכו ויאמרו", מלמד שהשכינה בכל מקום.
ואף רבי ישמעאל סבר שכינה בכל מקום.
דתנא דבי רבי ישמעאל: מנין ששכינה בכל מקום?
שנאמר: (זכריה ב, ז) "הנה המלאך הדובר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו".
והנה המלאך הדובר בי יוצא - בנבואת זכריה למוד את ירושלים כמה ארכה וגו' ומלאך אחר יוצא לסתור שליחותו של ראשון שחזר בו המקום ולא יתן בה מדה ואומר פרזות תשב ירושלים והרי שניהם מאת השכינה באים ואחריו לא נאמר אלא לקראתו זה בא מכאן וזה בא מכאן:
"אחריו" לא נאמר, אלא "לקראתו", מלמד ששכינה בכל מקום.
ואף רב ששת סבר שכינה בכל מקום.
דא"ל רב ששת לשמעיה, לכל רוחתא אוקמן, לבר ממזרח.
רב ששת - מאור עינים הוה:
לכל רוחתא אוקמן - העמידני להתפלל:
ולאו משום דלית ביה שכינה אלא משום דמורו בה מיני.
דמורו בה מיני - תלמידי עובדי ע"ז מורים הוראה להתפלל במזרח:
ורבי אבהו אמר שכינה במערב.
דא"ר אבהו מאי אוריה? אויר יה.
אוריה - אני שמעתי כך קורין למערב בלשון פרסי.
ול"נ שכך קורין למזרח בלשון לעז והיינו דקאמר אויר יה שהשכינה במערב ופניו למזרח נמצא המזרח אוירו:
אמר רב יהודה מאי דכתיב: (דברים לב, ב) "יערוף כמטר לקחי"?
יערוף כמטר לקחי - משה רבינו דימה את התורה לארבע רוחות כשם שאי אפשר בלא הם כך אי אפשר לעולם בלא תורה:
זו רוח מערבית שבאה מערפו של עולם.
מערפו של עולם - אני שמעתי מחזקו של עולם על שם שהשכינה במערב ס"ל ואני אומר מאחוריו של עולם שהמערב קרוי אחור שנאמר הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין וגו' (איוב כג):
"תזל כטל אמרתי" - זו רוח צפונית, שמזלת את הזהב.
שמזלת את הזהב - שמחממת ומביאה שרב ורעבון בא והזהב זל:
וכן הוא אומר: (ישעיהו מו, ו) "הזלים זהב מכיס".
וכן הוא אומר - דכתיב זילותא גבי זהב:
"כשעירים עלי דשא" - זו רוח מזרחית, שמסערת את כל העולם כשעיר.
כשעיר - שד:
"וכרביבים עלי עשב" - זו רוח דרומית שהיא מעלה רביבים ומגדלת עשבים.
תניא ר"א אומר עולם