בטלו דיני קנסות מישראל.
בטלו דיני קנסות - דכיון דליכא סמיכה בטלו:
שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל: שכל הסומך -יהרג.
וכל הנסמך - יהרג.
ועיר שסומכין בה - תיחרב.
ותחומין שסומכין בהן - יעקרו.
מה עשה יהודה בן בבא: הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם - וסמך שם חמשה זקנים.
בין שתי עיירות גדולות - ולא בתוך העיר שאם יוודע שלא יחריבו את העיר:
ואלו הן: ר"מ, ור' יהודה, ור' שמעון, ור' יוסי, ור' אלעזר בן שמוע.
רב אויא מוסיף, אף ר' נחמיה.
כיון שהכירו אויביהם בהן: אמר להן: "בניי רוצו".
אמרו לו: "רבי, מה תהא עליך?"
אמר להן: "הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים".
אמרו: "לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל, ועשאוהו ככברה"?לונביאות - חניתות:
רבי יהודה בן בבא אחריני הוו בהדיה, והאי דלא חשיב להו - משום כבודו דרבי יהודה בן בבא.
ור"מ, ר' יהודה בן בבא סמכיה?!
והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל האומר, ר"מ לא סמכו ר' עקיבא - אינו אלא טועה"?
סמכיה ר' עקיבא, ולא קיבלו.
ולא קבלו - לפי שעדיין היה בחור:
סמכיה ר' יהודה בן בבא, וקיבלו.
אמר רבי יהושע בן לוי: אין סמיכה בחוצה לארץ.
מאי: "אין סמיכה"?
אילימא דלא דייני דיני קנסות כלל בחוצה לארץ.
אילימא דלא דיינינן דיני קנסות בחוצה לארץ - והכי קאמר אין סמיכה מועלת בחוצה לארץ ואפילו סמכוהו בארץ:
והא תנן: אסנהדרין נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ?
אלא בדלא סמכינן בחוצה לארץ.
פשיטא, סומכין בחוצה לארץ, ונסמכין בארץ - הא אמרינן דלא.
פשיטא סומכין בחוצה לארץ ונסמכין בארץ - אם בני בבל נותנין רשות לאחד שבא"י לדון קנסות:
הא אמרן דלא - דאין סמיכה בחוצה לארץ וכיון דאי הוה גבן הכא לא מצינו למסמכיה כל שכן היכא דליתיה גבן:
אלא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ - מאי?
סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ מאי - אם הסומך עומד בארץ והנסמך עומד בבבל וליתיה גבי סומך מי מהני כאילו איתיה גביה בשעת סמיכה ומצי למידן בחוצה לארץ כדתנן סנהדרין נוהגין בחוצה לארץ או דילמא כיון דליתיה גבייהו בשעת סמיכה לא מהניא ליה:
ת"ש: דרבי יוחנן הוה מצטער עליה דרב שמן בר אבא, דלא הוה גבייהו דליסמכיה.
ר"ש בן זירוד וחד דעימיה, ומנו ר' יונתן בן עכמאי. ואמרי לה, רבי יונתן בן עכמאי וחד דעימיה, ומנו ר"ש בן זירוד.
חד דהוה גבייהו - סמכוהו. וחד דלא הוה גבייהו, גלא סמכוהו.
ר' חנינא ורבי הושעיא, הוה קא משתקיד רבי יוחנן למיסמכינהו.
משתקיד - מחזר ומצפה לסומכו כמו (ירמיהו א) כי שוקד אני:
לא הוה מסתייעא מילתא.
לא הוה מסתייע מילתא - כשהיו אצלו לא היה מוצא שנים שיצטרפו עמו לסומכו ואנן תלתא בעינן:
הוה קא מצטער טובא.
אמרו ליה: לא נצטער מר: "דאנן מדבית עלי קאתינן".
דא"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן: מניין שאין נסמכין לבית עלי?
מנין שאין נסמכין לבית עלי - שאינן זוכין להיות נסמכין:
שנאמר: (שמואל א ב, לב) "לא יהיה זקן בביתך כל הימים".
מאי "זקן"?
אילימא זקן ממש?
זקן ממש - בא בימים:
והכתיב: (שמואל א ב, לג) "כל מרבית ביתך ימותו אנשים"?
הכתיב כל מרבית ביתך ימותו אנשים - כשבאין לכלל אנשים בן שמנה עשרה שנה למה לי למיהדר ומכתביה:
אלא, סמיכה.
אלא סמיכה - שאפילו חכמים הבאים לכלל זקנה כגון על ידי תורה וגמילות חסדים כדאמרינן בראש השנה (דף יח.) בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים מכל מקום לא תהא תורת זקנה עליהם להיות ראויים לסנהדרין:
רבי זירא הוה מיטמר למיסמכיה.
דאמר רבי אלעזר: לעולם הוי קבל וקיים.
הוי קבל - אפל:
וקיים - ותחיה כלומר הרחק מן הרבנות שמקברת את בעליה אפילה מתרגם קבלה (שמות י):
כיון דשמעה להא דא"ר אלעזר: אין אדם עולה לגדולה אלא א"כ מוחלין לו על כל עונותיו - אמצי ליה אנפשיה.
כי סמכוה לר' זירא - שרו ליה הכי: "לא כחל, ולא שרק, ולא פירכוס, ויעלת חן".
כחל - לעינים:
שרק - לפנים:
פירכוס - לשיער שיר הוא לכלה נאה שמעלת חן בלא קישוט:
כי סמכוה לרבי אמי ולרבי אסי - שרו להו הכי: "כל מן דין, כל מן דין - סמוכו לנא. לא תסמכו לנא: לא מסרמיטין, ולא מסרמיסין".
כל מן דין - כל כמו אלו וכיוצא בהן היו סומכין לנו שראויים הם לסמיכה:
סרמיסין - לשון הפכנים כמו סרס את המקרא מסופו לראשו (ב"ב דף קיט:) שמהפכין את טעמי תורה:
סרמיטין - לשון סמרטוט כלומר שאין נותנים טעם הגון לדבריהם:
ואמרי לה: "לא מחמיסין ולא מטורמיסין".
חמיסין - חמסנין שמונעין מלומר טעמי תורה:
טורמיסין - לא איתפרש:
ר' אבהו, כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר, נפקי מטרוניתא דבי קיסר, ומשריין ליה: "רבה דעמיה, מדברנא דאומתיה, בוצינא דנהורא, בריך מתייך לשלם":
רבה דעמיה - נשיא בעמיו:
מדברנא - מנהיג על שם שהיה פרנס וקרוב למלכות:
בוצינא דנהורא - על שם שהיה גדול בנוי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ ד ' פד:) שופריה דר' אבהו מעין שופריה (דר' יוחנן):
בריך מתייך - ברוך בואך:
עריפת עגלה בשלשה:
ת"ר: (דברים כא, ב) "ויצאו זקניך ושופטיך".
"זקניך" - שנים. "שופטיך" - שנים. ואין ב"ד שקול - מוסיפין עליהן עוד אחד. דהרי כאן חמשה. דברי ר' יהודה.
רבי שמעון אומר: "זקניך" - שנים. ואין ב"ד שקול - מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה.
ור"ש האי "שופטיך" מאי עביד ליה?
ההוא מיבעי ליה, למיוחדין שבשופטיך.
מיוחדים שבשופטיך - שיהו מזקני סנהדרי גדולה:
ור' יהודה: מ"זקני, זקניך" נפקא.
ור"ש?
אי מ"זקני" הוה אמינא זקני השוק, כתב רחמנא "זקניך".
ואי כתיב "זקניך", הוה אמינא סנהדרי קטנה.
כתב רחמנא: "ושופטיך", הממיוחדין שבשופטיך.
ורבי יהודה?
גמר: "זקני", "זקני", מ"וסמכו זקני העדה את ידיהם".
מה להלן מיוחדין שבעדה, אף כאן מיוחדין שבזקניך.
מה להלן מיוחדין שבעדה - כדפרישית לעיל (דף ינ:):
אי יליף, לילף כולה מהתם, "זקניך, ושופטיך" למה לי?
ליגמרה לכולה מילתא - ואפילו מניינא דחמשה מהתם תיפוק דהא תניא לעיל (שם) וסמכו שנים זקני שנים:
אלא, וי"ו ושופטיך למניינא.
אלא - לעולם לא גמר גזירה שוה ושופטיך למיוחדין איצטריך ומניינא מרבויא דוי"ו:
ה"ג אלא וי"ו דושופטיך למניינא ורבי שמעון וי"ו לא דריש:
ורבי שמעון?
וי"ו לא דריש.
אלא מעתה: "ויצאו" - שנים, "ומדדו" - שנים.
לרבי יהודה הרי תשעה?
לרבי שמעון שבעה?
ההוא מיבעי ליה לכדתניא:
"ויצאו" - והן ולא שלוחן.
"ומדדו" - זשאפילו נמצא