"תוקפו של בועז, ענוותנותו של פלטי בן ליש" - כדאמרן.
אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: (משלי לא, כט) "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה"?
"רבות בנות עשו חיל" - זה יוסף ובועז.
"ואת עלית על כולנה" - זה פלטי בן ליש.
אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: (משלי לא, ל) "שקר החן והבל היופי"?
"שקר החן" - זה יוסף.
"והבל היופי" - זה בועז.
"יראת ה' היא תתהלל" - זה פלטי בן ליש.
דבר אחר:
"שקר החן" - זה דורו של משה.
"והבל היופי" - זה דורו של יהושע.
"יראת ה' היא תתהלל" - זה דורו של חזקיה.
דבר אחר:
"שקר החן" - זה דורו של משה ויהושע.
דורו של משה ויהושע - עסקו בתורה הרבה ודורו של חזקיהו יותר מהם כדכתיב (ישעיהו י) וחובל עול מפני שמן ואמרינן בחלק (לקמן דף צד:) חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיה שהיה דולק בבתי מדרשות עד שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ:
"והבל היופי" - זה דורו של חזקיה.
"יראת ה' היא תתהלל" - זה דורו של ר' יהודה ברבי אילעאי.
אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי: שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת, ועוסקין בתורה:
מתכסין בטלית אחת - עניים היו:
מתני'
אמת לו מת - אינו יוצא מפתח פלטרין שלו.
רבי יהודה אומר: אם רוצה לצאת אחר המיטה, יוצא.
שכן מצינו בדוד, שיצא אחר מיטתו של אבנר.שנאמר: (שמואל ב ג, לא) "והמלך דוד הולך אחר המיטה".
א"ל: ב"לא היה הדבר אלא לפייס את העם".
גוכשמברין אותו - כל העם מסובין על הארץ, והוא מיסב על הדרגש:
גמ'
תנו רבנן: דמקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה - יוצאות לפני המיטה יוצאות.
ר' יהודה אומר לעולם נשים לפני המיטה יוצאות.
שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר.
רבי יהודה אומר לעולם - לפני המטה יוצאות שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר ואי ס"ד נשים אחר המטה אורחיה דדוד להלך עם הנשים:
שנאמר: (שמואל ב ג, לא) "והמלך דוד הולך אחר המיטה".
אמרו לו: "לא היה הדבר אלא לפייס את העם" ונתפייסו.
שהיה דוד יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים, ויצא מבין הנשים ונכנס לבין האנשים.
שנאמר: (שמואל ב ג, לז) "וידעו כל העם וכל ישראל כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר".
דרש רבא: מאי דכתיב: (שמואל ב ג, לה) "ויבא כל העם להברות את דוד"?
כתיב: "להכרות", וקרינן: "להברות"?
בתחלה להכרותו, ולבסוף להברותו.
בתחילה להכרותו - שהיו סבורין שמאתו היתה הריגת אבנר:
ולבסוף להברותו - שידעו הבירור שלא מאת דוד נהרג אבנר:
אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש אבנר?
מפני שהיה לו למחות בשאול, ולא מיחה.
למחות בשאול - בהריגת נוב עיר הכהנים:
ר' יצחק אמר: מיחה, ולא נענה.
ושניהן מקרא אחד דרשו.
(שמואל ב ג, לג) "ויקונן המלך אל אבנר, ויאמר הכמות נבל ימות אבנר, ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחשתים הוגשו".
ידיך לא אסורות - אדם חשוב היית לשאול והיה לך למחות ולפי שלא מחית כנפול לפני בני עולה נפלת:
מאן דאמר לא מיחה: הכי קאמר: "ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחשתים הוגשו", מאי טעמא לא מחית?
(שמואל ב ג, לד) "כנפול לפני בני עולה נפלת".
ומ"ד מיחה ולא נענה: איתמהויי מתמה: "הכמות נבל ימות, ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחשתים?"
מכדי, מחויי מחית - מ"ט: "כנפול לפני בני עולה נפלת?"
מכדי מחויי מחית - והכי קאמר ידיך לא אסורות היו לא ניהגת בעצמך כאדם חשוב אלא בכל כוחך גילית בדעתך ומחית בשאול:
למאן דאמר מיחה: מ"ט איענש?
א"ר נחמן (ברבי) יצחק ששהא מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה:
ששהה מלכות בית דוד - שהעמיד את איש בושת למלך ואם לא המליכו אבנר היו ממליכין את דוד ומשמלך איש בושת עד יום שמלך דוד על כל ישראל היו שתי שנים ומחצה שתי שנים לאיש בושת וחצי שנה בין מיתתו למלכות דוד שמשמת שאול מלך דוד בחברון וכתיב בחברון מלך שבע שנים וששה חדשים צא מהן חמש שנים שבין מיתת שאול למלכות איש בושת דתניא בסדר עולם (ולקמן דף קז.) והימים אשר מלך דוד על וגו' נמצאת מלכות ישראל בטילה חמש שנים אלמא חמש שנים היו בלא מלך נשתיירו שתי שנים ומחצה ממלכות איש בושת למלכות בית דוד:
וכשמברין אותו כו':
מאי דרגש?
אמר עולא: ערסא דגדא.
דרגש ערסא דגדא - נוהגין היו לערוך מטה ושלחן בבית ולא היו משתמשין בהן כלל אלא למזל הבית מונחת משום ניחוש גדא מזל ודומה גד גדי וסנוק לא (שבת דף סז:):
א"ל רבנן לעולא: מי איכא מידי דעד האידנא לא אותביניה, והשתא מותבינן ליה?
עד השתא לאו אותביניה - עד הנה לא ישב על אותה מיטה שהרי מונחת היא לנוי הבית:
והשתא - דאבל הוא בעינן לאותביה עלה מהיכא תיפוק לן:
מתקיף לה רבא: מאי קושיא? דילמא מידי דהוה אאכילה ושתיה. דעד האידנא לא אכילניה ולא אשקיניה, השתא הקא מוכלינן ליה וקא משקינן ליה.
השתא מוכלינן ליה - משל אחרים:
אלא אי קשיא הא קשיא.
ו"דרגש אינו צריך לכפותו אלא זוקפו", ואי ס"ד ערסא דגדא, אמאי אינו צריך לכפותו?
אלא אי קשיא - אדעולא הא קשיא עלה דתניא בעלמא (מו"ק דף כז.) דרגש אין צריך האבל לכפותו:
והתניא: זהכופה את מטתו, לא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה?
מאי קושיא? דילמא מידי דהוה אמטה מיוחדת לכלים.
דקתני: חאם היתה מיוחדת לכלים - אינו צריך לכפותה.
אלא אי קשיא הא קשיא.
"רשב"ג אומר: טדרגש מתיר קרביטין - והוא נופל מאיליו.
מתיר קרביטין - בימי אבלו קרביטין לולאות:
ואי סלקא דעתך: ערסא דגדא, קרביטין מי אית ליה?
קרביטין מי אית ליה - הלא כשאר מטות עושין אותה מטה:
אלא כי אתא רבין אמר: אמר לי ההוא מרבנן, ורב תחליפא שמיה, דהוה שכיח בשוקא דגילדאי, ואמר ליה: "מאי דרגש? ערסא דצלא.
גילדאי - רצענין:
ערסא דצלא - מטה של עור ותולין רצועות בשפת העור סביב וכשרוצין לנטותו עונבין הרצועות בארוכות המטה וכשמתירין אותה הוא נופל והן הן קרביטין וחס הוא עליו לכפותו שלא יתקלקל העור בלחלוח הקרקע שלא היו ראשי כרעיו גבוהין מסירוגו למעלה וקאמר ת"ק זוקפו על דופן הכרעים וארוכותיו למעלה ואמר ליה רבן שמעון מתיר קרביטין והוא נופל:
א"ר ירמיה א"ר יוחנן: דרגש