(דברי הימים א כט, כב) "וימשחו לה' לנגיד ולצדוק".

וימשחו אותו - בשלמה כתיב:

מקיש נגיד לצדוק, מה צדוק מחצה לו ומחצה לאחיו, אף נגיד מחצה לו ומחצה לאחיו.

וצדוק גופיה מנלן?

דתניא: רבי אומר: (ויקרא כד, ט) "והיתה לאהרן ולבניו" - מחצה לאהרן ומחצה לבניו:

והיתה לאהרן ולבניו - בלחם הפנים כתיב:

מתני' 

^א"לא ירבה לו נשים" (דברים יז, יז) - אלא שמנה עשרה.

שמנה עשרה - לקמן נפקא לן:

רבי יהודה אומר: מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו.

ר' שמעון אומר: אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה.

אם כן למה נאמר: "לא ירבה לו נשים"?

דאפילו כאביגיל:

גמ' 

למימרא דר' יהודה דריש טעמא דקרא, ור"ש לא דריש טעמא דקרא?

והא איפכא שמעינן להו?

דתניא: ^באלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה.

שנאמר: (דברים כד, יז) "לא תחבול בגד אלמנה". דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: עשירה - ממשכנין אותה.

עשירה ממשכנין אותה - לפי שאינה צריכה לאותו כסות להחזירו לה בלילה:

ענייה - אין ממשכנין אותה. ואתה חייב להחזיר לה. ואתה משיאה שם רע בשכנותיה.

משיאה שם רע - שתכנס לביתך שחרית וערבית:

ואמרינן: מאי קאמר?

הכי קאמר: מתוך שאתה ממשכנה, אתה חייב להחזיר לה, ואתה משיאה שם רע בשכנותיה.

אלמא ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא, ורבי שמעון דריש טעמא דקרא?

בעלמא, רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא. ושאני הכא, דמפרש טעמא דקרא.

מה טעם לא ירבה לו נשים? משום: (דברים יז, יז) ד"לא יסור לבבו".

ור' שמעון אמר לך: מכדי: בעלמא דרשינן טעמא דקרא, א"כ לכתוב קרא: "לא ירבה לו נשים" ולישתוק.

ואנא אמינא: מה טעם: "לא ירבה"? משום: ד"לא יסור", "לא יסור" למה לי?

אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זו לא ישאנה.

אלא מה אני מקיים: "לא ירבה"? דאפילו כאביגיל.

הני שמונה עשרה מנלן?

דכתיב: (שמואל ב ג, ב) "ויולדו לדוד בנים בחברון, ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית, ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי, והשלישי אבשלום בן מעכה, והרביעי אדוניה בן חגית, והחמישי שפטיה בן אביטל, והששי יתרעם לעגלה אשת דוד. אלה ילדו לדוד בחברון".

וקאמר ליה נביא (שמואל ב יב, ח) אם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה כהנה  שית וכהנה שית דהוו להו תמני סרי מתקיף לה רבינא אימא כהנה תרתי סרי וכהנה עשרין וארבע תניא נמי הכי לא ירבה לו נשים יותר מעשרים וארבע למאן דדריש וי"ו ארבעים ושמנה הוו תניא נמי הכי לא ירבה לו נשים יותר מארבעים ושמנה ותנא דידן מאי טעמיה אמר רב כהנא מקיש כהנה בתרא לכהנה קמא מה כהנה קמא שית אף כהנה בתרא שית והא הואי מיכל אמר רב עגלה זו מיכל ולמה נקרא שמה עגלה שחביבה עליו כעגלה וכן הוא אומר (שופטים יד, יח) לולי חרשתם בעגלתי וגו' ומי הוו למיכל בני והכתיב (שמואל ב ו, כג) ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה אמר רב חסדא עד יום מותה לא היה לה ביום מותה היה לה מכדי בנים היכא קא חשיב להו בחברון ואילו מעשה דמיכל בירושלים הוה דכתיב (שמואל ב ו, טז) ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז ואמר רב יהודה ואיתימא רב יוסף שקלתה מיכל למיטרפסה אלא אימא עד אותו מעשה היה לה מכאן ואילך לא היה לה והכתיב (שמואל ב ה, יג) ויקח דוד עוד פלגשים ונשים בירושלים למלויי שמונה עשר מאי נשים ומאי פלגשים אמר רב יהודה אמר רב ^גנשים בכתובה ובקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין^[1] אמר רב יהודה אמר רב ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכולן בני יפת תואר היו ומגדלי בלוריות היו וכולן יושבין בקרונות של זהב ומהלכין בראשי גייסות היו והם היו בעלי אגרופין של בית דוד ואמר רב יהודה אמר רב תמר בת יפת תואר היתה שנאמר (שמואל ב יג, יג) ועתה דבר נא (על) המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס"ד בת נישואין הואי אחתיה מי הוה שריא ליה אלא שמע מינה בת יפת תואר היתה (שמואל ב יג, ג) ולאמנון רע ושמו יונדב בן שמעה אחי דוד (והיה) איש חכם וגו' אמר רב יהודה אמר רב איש חכם לרשעה (שמואל ב יג, ד) ויאמר מדוע אתה ככה דל בן המלך ויאמר לו יונדב שכב על משכבך והתחל וגו' עד ועשתה לעיני את הבריה (שמואל ב יג, ט) ותקח המשרת ותצוק לפניו אמר רב יהודה אמר רב שעשתה לו מיני טיגון (שמואל ב יג, טו) וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד מ"ט אמר ר' יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה איני והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה שאני תמר דבת יפת תואר הואי (שמואל ב יג, יט) ותקח תמר אפר על ראשה (ואת כתונת) הפסים אשר עליה קרעה תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה גדר גדול גדרה תמר באותה שעה אמרו לבנות מלכים כך  לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה אם לצנועות כך לפרוצות על אחת כמה וכמה אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו