יקבוהו לאום".
ואין "לאום" אלא עוברין.
שנאמר: (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ".
ואין "קבה" אלא קללה.
שנאמר: (במדבר כג, ה) "מה אקב לא קבה אל".
ואין "בר" אלא תורה.
שנאמר: (תהילים ב, יב) "נשקו בר פן יאנף".
עולא בר ישמעאל אומר, מנקבין אותו ככברה.
יקבוהו - מנקבים אותו.
לשון (מלכים ב יב, י) "ויקוב חור בדלתו":
כתיב הכא (משלי יא, כו) "יקבוהו לאום".
וכתיב התם (מלכים ב, יב, י) "ויקב חור בדלתו".
ואמר אביי, כי אוכלא דקצרי.
אוכלא דקצרי - כלי של כובסין, שהוא מנוקב, ומזלפין בו מים על הבגדים:
ואם למדו, מה שכרו?
אמר רבא אמר רב ששת, זוכה לברכות כיוסף.
שנאמר (משלי יא, כו) "וברכה לראש משביר".
ואין "משביר" אלא יוסף.
שנאמר: (בראשית מב, ו) "ויוסף הוא [השליט על הארץ הוא] המשביר לכל עם הארץ".
אמר רב ששת, כל המלמד תורה בעוה"ז, זוכה ומלמדה לעולם הבא.
שנאמר (משלי יא, כה) "ומרוה גם הוא יורה".
ומרוה גם הוא יורה - מי שמרווה את תלמידו בדבר הלכה, גם הוא יורה לעולם הבא.
לישנא אחרינא, ומרוה לשון מורה:
אמר רבא, מניין לתחיית המתים מן התורה?
שנאמר: (דברים לג, ו) "יחי ראובן ואל ימות".
"יחי ראובן", בעולם הזה.
"ואל ימות", לעולם הבא.
רבינא אמר מהכא (דניאל יב, ב) "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות לדראון עולם".
רב אשי אמר מהכא, (דניאל יב, יג) "ואתה לך [לקץ] ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין".
ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד וגו' - רמז לו שימות ויעמוד לאחר מכן "לקץ הימין", לקץ שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר ימינו לפניו, שהרי "השיב אחור ימינו" [איכה ב, ג]:
אמר רבי אלעזר, כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת, זוכה ומנהיגם לעוה"ב.
שנאמר: (ישעיהו מט, י) "כי מרחמם, ינהגם, ועל מבועי מים ינהלם".
מרחמם - בעולם הזה, נהגם לעולם הבא:
וא"ר אלעזר, גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות.
שנאמר: (שמואל א ב, ג) "כי אל דעות ה'".
וא"ר אלעזר, גדול מקדש, שניתן בין שתי אותיות.
שתי אותיות - של שם, כך שמעתי.
לישנא אחרינא, כל שמות על שם דאמרינן בעלמא (חגיגה טז, א) "צבאות, אות הוא בצבא שלו", קרי להו אותיות, לשון מופלא:
גדול מקדש - חשוב הוא:
שנאמר: (שמות טו, יז) "פעלת ה' מקדש ה', כוננו ידיך".
מתקיף לה רב אדא קרחינאה, אלא מעתה גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות?!
דכתיב (תהילים צד, א) "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע".
אמר ליה, למילתיה הכי נמי.
למילתיה הכי נמי - דגדולה היא, וכדעולא:
כדעולא.
דאמר עולא, שתי הופעיות הללו למה?
אחת למדת טובה ואחת למדת פורענות.
שתי הופעיות - דכתיב: "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע". ואיכא תרי נקמות וחדא הופעה בתרוייהו, ודמי כמאן דאיכא אכל נקמה ונקמה חדא הופעה:
חדא לטובה - של ישראל, שסילק שכינתו מאומות העולם ובא על ישראל.
וקרי ליה נקמות משום) דתגמול טוב הוא, שזכו לשכינה על שאמרו נעשה ונשמע, ונקמה היינו תגמול.
ואחת לפורענות לנכרים, שנפרע מהן ליום הדין.
כדאמרינן בפרק קמא דמסכת עבודה זרה (ד, א) "נוקם ה' ובעל חמה, לנכרים", שהוא בעצמו ובכבודו נפרע מהן, והיינו הופעה:
ואמר ר' אלעזר, כל אדם שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו.
שזה ניתן בין שתי אותיות, וזה ניתן בין שתי אותיות.
ואמר ר' אלעזר, כל אדם שיש בו דעה, לסוף מתעשר.
שנאמר (משלי כד, ד) "ובדעת, חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים".
ובדעת - מפני הדעת מלאו כל החדרים הון:
אמר ר' אלעזר כל אדם שאין בו דעה, אסור לרחם עליו.
שנאמר: (ישעיהו כז, יא) "כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו".
וא"ר אלעזר, כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה, יסורין באין עליו.
שנאמר: (עובדיה א, ו) "לחמך ישימו מזור תחתיך, אין תבונה בו".
בשביל לחמך - שנתת למי שאין בן דעה ישימו מזור תחתיך:
ואין "מזור" אלא יסורין.
שנאמר: (הושע ה, יג) "וירא אפרים את חליו, ויהודה את מזורו".
ואמר ר' אלעזר, כל אדם שאין בו דעה, לסוף גולה.
שנאמר: (ישעיהו ה, יג) "לכן גלה עמי מבלי דעת".
ואמר ר"א, כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה, אש אוכלתו.
שנאמר: (איוב כ, כו) "כל חשך טמון לצפוניו, תאכלהו אש לא נופח, ירע שריד באהלו".
כל חשך טמון לצפוניו - כל לילה צפון ונחבא ממצפוני התורה, שאין דברי תורה נשמעין באותו בית:
תאכלהו אש לא נופח - זה אשו של גיהנם, שאין צריך נפוח:
ירע שריד באהלו - מי שרע בעיניו שיש שריד באהלו:
אין "שריד" אלא ת"ח.
שנאמר: (יואל ג, ה) "ובשרידים אשר ה' קורא".
ואמר ר' אלעזר, כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, אינו רואה סימן ברכה לעולם.
שנאמר: (איוב כ, כא) "אין שריד לאכלו, על כן לא יחיל טובו".
אין "שריד" אלא תלמידי חכמים.
שנאמר "ובשרידים אשר ה' קורא".
ואמר רבי אלעזר, כל שאינו משייר פת על שלחנו, אינו רואה סימן ברכה לעולם.
כל שאינו משייר פתיתין - דצריך לשייר, כדכתיב: "אכול והותר" (מלכים ב ד, מג):
שנאמר: (כ, כא) "אין שריד לאכלו, על כן לא יחיל טובו".
והאמר רבי אלעזר, כל המשייר פתיתים על שלחנו, כאילו עובד ע"ז?
והא אמר ר' אלעזר כל המשייר פתיתין על שולחנו כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר העורכים לגד שולחן - שכן עושין, שמניחין שלחן ערוך במאכל ומשתה לשם אותה עבודה זרה שקורין גד, וממלאים כוסות של מרקחים נסוכים לעבודה זרה ששמה מני:
שנאמר: (ישעיהו סה, יא) "העורכים לגד שלחן, והממלאים למני ממסך".
לא קשיא, הא דאיכא שלימה בהדיה,
הא - דקאמר אסור:
דאיכא שלימה בהדיה - שמביא שלימה לאחר שאכל, ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר, דמחזי דלשם עבודה זרה עביד הכי:
הא דליכא שלימה בהדיה.
והא - דליכא שלימה בהדייהו, דמזומנין לעני:
הא גדא לביתיה לא גרסינן:
ואמר רבי אלעזר, כל המחליף בדבורו, כאילו עובד ע"ז.
המחליף בדבורו - משנה בדבורו, שלא יהא ניכר: קשתו ננערת - כח קושי אבר שלו ננער, שאינו מוליד, שנאמר עריה תעור קשתך עריה שאתה מסתכל בה ממש בערותה היא תעיר קשתך, דבר אחר המסתכל המחשב בעריות דאשת איש, קשתו גבורת ידו ננערת מתהלכת ומתמעטת, כמו (בבא מציעא כט, ב) מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום, אי נמי כמו (שמות יד) וינער ה': הוי קבל - הוי עניו ותחיה, קבל לשון אפל, עשה עצמך אפל ושפל: בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו - כנגע נראה לי בבית כתיב, דמשמע נראה ממילא, ועוד דכתיב לי ולא לאורי, נמצא שאפלתו הצלתו, דכל זמן שאין כהן רואהו אין מטמא בנגעים: שאול ועוצר רחם ארץ לא שבעה מים - קבר לא שבע ממתים, ועוצר רחם בית הרחם שהוא קצור עצור לא ישבע מבעילות, וכן ארץ לא שבעה מים: וכי מה ענין שאול וכו' - למה נסמכו הני אהדדי: מכניס - הזרע ומוציא הולד, אף שאול מכניס ומוציא לתחיית המתים: שמכניסין בה בקולי קולות - בבכי גדול קוברין את המת: אינו דין שמוציאין אותו בקולי קולות - שנאמר יתקע בשופר גדול: שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות - לימות המשיח: לאחר שיחיו שוב אין חוזרין לעפרם - בין (לימות המשיח בין לעולם הבא), אלא הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבא: דקאמר אסור: דאיכא שלימה בהדיה - שמביא שלימה לאחר שאכל, ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר, דמחזי דלשם עבודה זרה עביד הכי: והא - דליכא שלימה בהדייהו, דמזומנין לעני: הא גדא לביתיה לא גרסינן: המחליף בדבורו - משנה בדבורו, שלא יהא ניכר: קשתו ננערת - כח קושי אבר שלו ננער, שאינו מוליד, שנאמר עריה תעור קשתך עריה שאתה מסתכל בה ממש בערותה היא תעיר קשתך, דבר אחר המסתכל המחשב בעריות דאשת איש, קשתו גבורת ידו ננערת מתהלכת ומתמעטת, כמו (בבא מציעא כט, ב) מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום, אי נמי כמו (שמות יד) וינער ה': הוי קבל - הוי עניו ותחיה, קבל לשון אפל, עשה עצמך אפל ושפל: בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו - כנגע נראה לי בבית כתיב, דמשמע נראה ממילא, ועוד דכתיב לי ולא לאורי, נמצא שאפלתו הצלתו, דכל זמן שאין כהן רואהו אין מטמא בנגעים: שאול ועוצר רחם ארץ לא שבעה מים - קבר לא שבע ממתים, ועוצר רחם בית הרחם שהוא קצור עצור לא ישבע מבעילות, וכן ארץ לא שבעה מים: וכי מה ענין שאול וכו' - למה נסמכו הני אהדדי: מכניס - הזרע ומוציא הולד, אף שאול מכניס ומוציא לתחיית המתים: שמכניסין בה בקולי קולות - בבכי גדול קוברין את המת: אינו דין שמוציאין אותו בקולי קולות - שנאמר יתקע בשופר גדול: שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות - לימות המשיח: לאחר שיחיו שוב אין חוזרין לעפרם - בין (לימות המשיח בין לעולם הבא), אלא הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבא:
כתיב הכא (בראשית כז, יב) "והייתי בעיניו כמתעתע". וכתיב התם (ירמיהו י, ) הבל המה מעשה תעתועים.
ואמר רבי אלעזר כל המסתכל בערוה, קשתו ננערת.
שנאמר (חבקוק ג, ) "עריה תעור קשתך".
ואמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבל, וקיים.
אמר רבי זירא אף אנן נמי תנינא: "בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו".
ש"מ.
אמר ר' טבי אמר רבי יאשיה, מאי דכתיב (משלי ל, ) "שאול ועוצר רחם ארץ לא שבעה מים".
וכי מה ענין שאול אצל רחם?
אלא לומר לך מה רחם מכניס ומוציא, אף שאול מכניס ומוציא.
והלא דברים קל וחומר ומה רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאין ממנו בקולי קולות, שאול שמכניסין בו בקולות אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות מיכן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן אינן חוזרין לעפרן שנאמר (ישעיהו ד) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימין