מאי ניהו? - דלא עשו מעשה.
מאי ניהו - האי "ממון ביד בעליו" דקאמר ר"נ, היינו דלא נעשה מעשה, שעדיין לא שילם אלא שנגמר דינו לשלם:
היינו דרבה?
אימא: "וכן אמר ר"נ".
אמר רב יהודה אמר רב: עד זומם משלם לפי חלקו.
מאי "משלם לפי חלקו"?
אילמא, דהאי משלם פלגא והאי משלם פלגא?
תנינא?
"משלשין בממון ואין משלשין במלקות" (לקמן ה, א).
משלשין בממון - אם שלשה עדים הן או ארבעה משלשין ביניהם, בית דין נעשין שליש ביניהן להשוותם בפרעון, איש לפי חלקו.
אי נמי האי משלשין לישנא בעלמא הוא, מחלקין הפרעון בין שלשתן. והוא הדין נמי אם ארבעה הן מרבעין:
אלא כגון דאיתזום חד מינייהו, דמשלם פלגא דידיה.
ומי משלם?
והא תניא: "אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם"?
אמר רבא: באומר: "עדות שקר העדתי".
כל כמיניה!?
כל כמיניה - בתמיה. וכי יכול הוא לחזור בו ויפטר הנדון מלשלם:
כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד?
אלא באומר: "העדנו והוזמנו בב"ד פלוני".
העדנו - אני ופלוני וחבירו אינו מודה:
כמאן? דלא כר"ע?!
דאי כר"ע, הא אמר: אף אינו משלם ע"פ עצמו?
אלא באומר: "העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחוייבנו ממון".
וחוייבנו ממון - בב"ד שהוזמנו והעמידנו הנדון בדין על הזמתנו וחייבונו בב"ד. ומההוא שעתא ממונא הוא גבייהו. ואין זה מרשיע את עצמו, שכבר הרשיעוהו אלהים:
ס"ד אמינא, כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה, איהו נמי לא מיחייב.
כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה - שאינו נאמן על חבירו:
קמ"ל:
מתני'
מעידין אנו את איש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה.
שגירש את אשתו - בפנינו ביום פלוני. וזה אומר לא גרשתי ואיני חייב לה כתובה. ונמצאו זוממין בעמנו הייתם:
והלא בין היום ובין למחר סופו ליתן לה כתובתה.
והלא בין היום כו' - כלומר מה ישלמ אלו? אם תאמר כל הכתובה, והלא שמא ימות או יגרשנה היום או מחר וסופו ליתן לה כתובה, נמצאו שלא היו מפסידין אותו כלום:
אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתאלמנה או נתגרשה.
ואם מתה - יירשנה בעלה:
אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו - מספק שאם נתארמלה או נתגרשה - יטלנה לוקח, ואם מתה - יירשנה בעלה, ויפסיד מעותיו שנתן.
ובגמ' מפרש מאי קא מחייב להו תנא דמתני' ליתן:
גמ'
כיצד שמין?
כיצד שמין - כלומר מאי קא מחייב להו למיתב?
דיש לפתור משנתנו לשני צדדים.
כיצד?
הרי יש לאיש ולאשה זכות ספק בכתובה זו.
היא מצפה, שאם ימות או יגרשנה - תגבה את כולה.
והוא מצפה, שאם תמות בחייו - יירשנה.
יפה כח זכותו מכח זכותה, שהוא אוכל פירות הקרקע המיוחד לכתובתה תמיד, ולא היא. ועוד שהוא מוחזק ועומד, והיא מחסרא גוביינא.
ואם באו למכור לאחר, זו זכות ספיקה, וזה זכות ספיקו - שלו נמכר ביותר משלה.
ולישנא דמתני' משמע ששמין זכות ספיקה. דקתני: כמה אדם רוצה ליתן שאם נתארמלה.
והא ליכא למימר שאותן דמים יתנו הזוממין, שהרי לא זכות ספיקה באו להפסידו אלא זכות ספיקו, שהיו מחייבין אותו לפרוע מיד.
ויש לומר דה"ק: שמין זכות ספיקה, כמה אדם רוצה ליתן בטובת הנאה שלה, ואותו לא ישלמו. וכל השאר ישלמו, שכל השאר היו מפסידין אותו בעדותם, אבל אותן דמים לא היו מפסידין אותו, שהרי גם עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה, יתן לה הבעל ברצון טובת הנאה זו.
או דלמא זכות ספיקו קאמר מתני' דלישיימו, ואותן דמים יתנו העדים.
ולא מחייבינן להו כולי האי שיתנו כל הכתובה חוץ מטובת הנאתה. דשמא לא היה נפסד בעדותן כל כך, שאף עתה כשהן זוממין שמא ימות מחר ותגבה הכל כי היא לא תמכרנה לו בטובת הנאה.
אבל טובת הנאתו יתנו לו, שכך היו מפסידין אותו. שאם לא הוזמו היה פורע מיד, עכשיו שהוזמו יש לו בה זכות ספיקו כבתחלה.
ו"שאם נתארמלה" דמתני', ה"ק: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה זו שהיא תלויה בספק שאם נתארמלה תגבנה היא, ואם מתה יירשנה בעלה, ושמין ב"ד את זכות ספיקו ויתנו לו:
אמר רב חסדא: בבעל.
רב חסדא אמר בבעל - זכות ספיקו של בעל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בו ואותו יתנו הזוממין:
רב נתן בר אושעיא אומר: באשה.
רב נתן אמר באשה - זכות ספיקה אומדין ואותו לא ישלמו (וכל השאר ישלמו) וחומר גדול הוא אצלן:
אמר רב פפא: באשה, ובכתובתה:
אמר רב פפא באשה - שמין כרב נתן. ובכתובתה לא ישלמו לו אלא העודף בכתובתה על הדמים הללו. אבל לא נכסי מלוג שלה.
ואע"פ שאף נכסי מלוג היו מפסידין אותו בעדותן מלאכול פירות בחייה ומלירש אותה במותה - אין משלמין. דיכולין לומר אנו לא העדנו אלא על כתובתה, ולא ידענו שהיו לה נכסי מלוג.
ואני לא כך שמעתיה, וכך שמעתי: רב חסדא אמר: בבעל, לפי מה שהן נכסי הבעל, אם עידית אם זיבורית - אומדין את טובת הנאתה כשהלוקח מדקדק בכך.
רב נתן אמר: באשה.
ובא רב פפא ופירש, מאי "ובאשה" דקאמר רב נתן? בכתובתה. שאם ייחד לה קרקע לכתובתה - בו ישומו.
ולבי מגמגם בה.
חדא, היכי מחייבינן להו זכות ספיקה, הלא לא היו מפסידין אותו אלא זכות ספיקו?
ועוד, דהכי איבעי ליה למיתני: "רב חסדא אמר בנכסי הבעל"?
ותו, היכא דייחד לה שדה לכתובתה, מאי טעמא דרב חסדא דפליג?
מתני'
מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז, על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום. והוא אומר: "מכאן ועד עשר שנים".
אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז, בין נותנן מכאן ועד ל' יום בין נותנן מכאן ועד עשר שנים:
גמ'
אמר רב יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים - שביעית משמטתו.