יתר על כן.
כתב לגרש את אשתו ונמלך
ונמלך - שלא יגרשנה:
מצאו בן עירו ואמר לו: "שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך" - פסול לגרש בו.
דילמא שאני התם, דאינתיק ליה לשם גירושין דההוא.
דילמא שאני התם - דלאו סתמא הוא אלא שלא לשמה ממש:
דאינתיק - משאר כל האנשים והנשים [לשם] גירושין של זה ושל זו:
אלא מהא: "יתר על כן. יש לו שתי נשים ששמותיהן שוות, כתב לגרש את הגדולה - לא יגרש בו את הקטנה".
אלא מהא - דעדיפא מקמייתא דהכא חד גברא הוא:
דילמא שאני התם, דאינתיק ליה לשם גירושין דההיא.
אלא מהא: "יתר על כן. אמר ללבלר: "כתוב ולאיזה שארצה אגרש" - פסול לגרש בו".
דילמא שאני התם, דאין ברירה.
דאין ברירה - וגריעה מסתמא. דשמא בשעה שנכתב לא היה בדעתו של בעל לזו, ואינתק לשם האחרת:
אלא מהא: הכותב טופסי גיטין, צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום העדים ומקום הזמן.
הכותב טופסי גיטין - שיהו מזומנין לו. טופס לשון טפוס מול"ל בלע"ז:
ואמר רב יהודה אמר שמואל: אף צריך שיניח מקום: "הרי את מותרת לכל אדם":
מקום הרי את כו' - דזהו עיקר גופו. אלמא סתמא פסול. ואף על גב דאיכתב לשם כריתות לכשיזדמן לו:
תו רמי מילתא אחריתי.
תו רמי מילתא אחריתי - אדרבינא ורב פפא קאי. דקאמר [רבינא לרב פפא] דרמי רבא אהדדי ושנינהו:
מי אמר רב יהודה אמר רב:
דרב יהודה אמר רב - לקמן בפרק בית שמאי (דף מו:):
חטאת ששחטה לשם עולה - פסולה.
שחטה לשם חולין - כשירה.
לשם חולין כשירה - קס"ד, סברא דידיה היא כדמפרש: "דמינה מחריב בה" = דבר שהוא מינו מועיל בו לעקור את שמו:
אלמא דמינה - מחריב בה. דלאו מינה - לא מחריב בה.
דלאו מינה - כגון חולין שאינו מין קדשים לא מחריב בה. ואין שמו נתפס על הזבח לעקור שמו ממנו:
ורמינהי: "כל הגט שנכתב שלא לשם אשה - פסול".
פסול - לגרש בו אשה אחרת:
ואפי' לשם עובדת כוכבים נמי פסול?
ואפי' לשם עובדת כוכבים - דהא "שלא לשם האשה" קתני, דמשמע שלא לשם אשה זו אלא לשום אשה אחרת כל דהו. ואע"ג דעובדת כוכבים לאו בת גירושין היא - מהניא לפסול. אלמא דלאו מינה [מחריב] בה:
ושני.
גט: דל עובדת כוכבים מיניה, הוה ליה סתמא, וסתמא פסול.
דל עובדת כוכבים מיניה - ואימא נמי: דלאו מינה לא מחריב בה, אפילו הכי פסול. דהוה ליה סתמא. דמיהו לאו לשם אשה זו נכתב:
קדשים: דל חולין מינייהו, הוה ליה סתמא, וסתמא כשירים.
דל חולין מינייהו - כדסבירא לן, דלא חייל ולא מחריב ביה, דלא מיניה הוה - הוו להו שחוטין סתם, ואמרן לעיל סתמא כשירה:
ורמא מילתא אחריתי. מי אמר רב יהודה אמר רב: "חטאת ששחטה לשם עולה - פסולה.
שחטה לשם חולין - כשירה".
אלמא דמינה מחריב בה, דלא מינה לא מחריב בה.
והתניא: (ויקרא יא, לג) "תוכו", ולא תוך תוכו.
תוכו - כל כלי חרס וגו' (ויקרא יא) ולא תוך תוכו. כלי המונח בתנור, ופיו למעלה מן פי התנור, ואוכלין ומשקין בתוכו, ושרץ בתנור - אוכלין שבכלים טהורין. והכי אמרינן בת"כ. אבל היה פיו בתוך התנור - תוכו קרינן ביה:
ואפי' כלי שטף מציל.
ואפי' כלי שטף מציל - כלומר לא מיבעיא כלי חרס המונח בתנור דמציל על האוכלין שבתוכו, דהא תוך תוכו הוא. וכלי גופיה ליכא למימר דמיטמא באויר ויטמא אוכלין שבו - דאין כלי חרס מיטמא מגבו. אלא אפי' כלי שטף שמיטמא מגבו - הכא טהור, ומציל. דאמר [בפ' קמא דפסחים] (דף כ:) אוכלין מיטמאים מאויר כלי חרס, ואין כלי מיטמא מאויר כלי חרס. ומדקתני: "כלי שטף מציל", אלמא דלאו מיניה חייץ ביה [ומבטל את שם תוכו], הכא נמי ליחול שם חולין וליפסל:
ושני.
עשו חולין אצל קדשים כמחיצה אצל תנור.
מה מחיצה אצל תנור לא מהניא לה כלל, אף חולין אצל קדשים לא מהניא ליה כלל.
ושני הכא עשו חולין אצל קדשים כו' - כלומר לעולם דלאו מינה לאו מחריב ביה. וכלי שטף אצל כלי חרס - מיניה הוא. דהא מנא והא מנא. אבל חולין אצל קדשים, הוי דלאו מיניה. כמחיצה אצל תנור, דאמרינן ביה לקמן: דלא מהניא ביה להיות חציצה בין שרץ לאוכלין. כדאמרן דלאו מיניה לא מחריב בה:
דתנן: תנור שחצצו בנסרים או ביריעות ונמצא שרץ במקום אחד - הכל טמא.
שחצצו בנסרים - שעשה מחיצה באמצעו וחלקו עד למעלה מפיו - הכל טמא. אפילו אוכלין שבעבר השני של מחיצה:
כוורת שהיא פחותה ופקוקה בקש, ומשולשלת לאויר התנור:
ופקוקה בקש - רבותא נקט דאע"ג דפקוקה פחיתתה בקש - לא הוי כלי. ואפי' פיה למעלה מפי תנור לא מצלת על אוכלין שבתוכה:
ומשולשלת - תלויה:
שרץ בתוכה - התנור טמא.
שרץ בתנור -אוכלין שבתוכה טמאין.
אוכלין שבתוכה טמאים - והיינו דאמרן: דלא מינה, כגון מחיצה - לא מחריב בה, לבטל שם תוכו ממנו:
ורבי אליעזר מטהר.
אמר רבי אליעזר: קל וחומר. אם הציל במת החמור לא תציל בכלי חרס הקל?
אמרו לו: לא