צורת הדף

משנה

השוחט בשבת, וביום הכיפורים, 

ביום הכפורים - מתחייב כרת:

אף על פי שמתחייב בנפשו

- שחיטתו כשרה:

 

גמרא

אמר רב הונא: דרש חייא בר רב משמיה דרב: אסורה באכילה ליומא.

אסורה באכילה - משום שחיטת שבת:

ליומא - ואפילו בא לאכול בשר חי:

ונסבין חבריא למימר: רבי יהודה היא.

ונסבין חבריא - בני הישיבה עלה על דעתם לומר דמתני' דפירשה רב דאסורה באכילה ליומא, משום דקסבר מתני' רבי יהודה היא. ודייק טעמא לקמן מדקתני שבת דומיא דיום הכפורים, אלמא אסורה באכילה ליומא ס"ל לתנא דמתניתין:

הי רבי יהודה?

הי רבי יהודה - מאיזו משנת רבי יהודה שמע רב דאסורה באכילה ליומא:

א"ר אבא: רבי יהודה דהכנה היא.

דתנן. "מחתכין את הדילועין לפני הבהמה,

את הדילועין - התלושין:

ואת הנבלה לפני הכלבים.

ואת הנבלה - אפילו מתה היום בשבת:

רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת - אסורה.

לפי שאינה מן המוכן".

שאינה מן המוכן - אתמול כשקדש היום לא היתה עומדת למאכל כלבים:

אלמא, כיון דלא איתכן מאתמול - אסורה.

דלא איתכן - דלא אזדמנה לכך:

ה"נ, כיון דלא איתכן מאתמול - אסורה.

הכא - במתניתין נמי אתמול לא היתה עומדת לכך, כדמפרש ואזיל לקמיה דלגדל ולדות היתה עומדת, ואסורה משום מוקצה, ומוקצה אסורה מדרבנן:

א"ל אביי: מי דמי?

התם מעיקרא מוכן לאדם, והשתא מוכן לכלבים.

הכא, מעיקרא מוכן לאדם, והשתא מוכן לאדם?

מי סברת בהמה בחייה לאכילה עומדת? בהמה בחייה לגדל עומדת.

א"ה: בהמה לרבי יהודה בי"ט היכי שחטינן?

אמר לו: עומדת לאכילה ועומדת לגדל.

נשחטה - הובררה דלאכילה עומדת. 

נשחטה - כשהיא שחוטה מבורר דלאכילה עומדת:

לא נשחטה - הובררה דלגדל עומדת.

לא נשחטה - כגון זו שלא שחטה אתמול, ומסתמא לא הניחה על מנת לשחטה בשבת, הלכך הובררה כשקדש היום דלגדל עומדת:

והא לית ליה לרבי יהודה ברירה?

והא לית ליה לרבי יהודה ברירה - ואי בהמה בחייה לאו לאכילה לחודה קיימא, כי שחיט לה ביום טוב היכי מישתריא, דלמא מאתמול דעתיה לגדל הוה:

מנא לן?^[1]

אי נימא מדתניא:

"הלוקח יין מבין הכותים - 

הלוקח יין מבין הכותים - לאשמועינן דכותים חשודין על התרומה, ואינן כעמי הארץ שהלוקח מהן א"צ להפריש תרומה גדולה, כדתנן (סוטה דף מח): לפי ששלח יוחנן כהן גדול בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד - אלמא אתרומה לא חשידי. ואשמועי' הכא דכותים חשידי אתרומה כדקתני: שני לוגין שאני עתיד להפריש כו'. ומשנה זו קודם תקנה דגזרו על יינם נשנית:

אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש

אומר שני לוגין כו' - אם אין לו כלים להפריש (כו') או שהיתה חשיכה בליל שבת שאין שהות להפריש:

הרי הן תרומה,

הרי הן תרומה - בתוכו למאה לוג:

עשרה מעשר ראשון,

תשעה מעשר שני,

ומיחל,

ומיחל - המעשר שני' הואיל ויכול לתקנו באמירה בעלמא  ולומר הרי הוא מחולל על מעות שיש לי בתוך הבית לא התירו לו חכמים לשתותו ולסמוך על הברירה, אבל בתרומה ושאר מעשרות סמכינן אברירה/ ולאחר השבת כשיפרישם אמרינן: הוברר הדבר שזו היא התרומה וזה לא שתה אלא חולין:

ושותה מיד. דברי ר"מ.

רבי יהודה ורבי יוסי ור"ש אוסרין".

אוסרין - אלמא לרבי יהודה לית ליה ברירה וחייש שמא תרומה שתה:

_____________________________________________________

תוספוס

השוחט בשבת כו' - אפילו במזיד בעי לאוקומי.

תימא אי במזיד היאך שחיטתו כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו כדמוכח לעיל (דף ה.)?

ועוד, דבגמ' בעי לאוקומי במזיד ורבי מאיר ורבי מאיר אית ליה בפ' עד כמה (בכורות ל.) ובפ' זה בורר (סנהדרין דף כז.) דמומר לדבר אחד הוה מומר לכל התורה כולה?

וי"ל, דהתם בפרהסיא והכא בציענא.

ומיהו למאי דמוקי כרבי מאיר קשה?

ועוד י"ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר.

וכן משמע בפרק ב' לקמן (דף לט.) דאמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ר"ל אמר מותרת. ופירש בקונטרס מותרת באכילה. והתם גברא בר קטלא הוא כדאמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סא.) דמודה ר"ל דבר קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף.

ועוד אמרינן לקמן בסוף פרק שני (דף מא.) אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי בעלמא קא מכוין. ופריך מב' אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ומשי הכא במאי עסקינן בישראל מומר. והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מכל אלו תיפוק ליה דפסול?

אבל אי בחדא זימנא לא איתסר שחיטתו ניחא:

אמר רב הונא דרש חייא בר רב משמיה כו' - תימה דבכל דוכתי משמע דרב הונא היה גדול ממנו?

בפ' יש בערכין (ערכין דף טז:) דהוה מצער ליה רב הונא לחייא בר רב.

ובפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כב.) דא"ל חייא בר רב לרב הונא רבי פירש את דבריך:

ונסבין חבריא למימר רבי יהודה היא - אבל לרבנן שרי באכילה אפילו בו ביום.

וא"ת והא אין יכול למולחה בשבת?

וי"ל כגון שעבר ומלחה.

אי נמי בלא מליחה נמי שריא. באומצא.

אע"ג דאיכא לאו בדם הנבלע באברים כדאמר בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא:)?

ה"מ היכא דפירש לחוץ, אבל כל זמן שלא פירש מותר. כדמוכח בפ' כל הבשר (לקמן דף קיא.) שהיו אוכלין כבד עד שלא נפלט דמו. דחלטי ליה בחלא ואיהו שרי וחלייה. דאי חלייה אסור איהו נמי אסור. דכי היכי דפליט הדר בלע.

ואמר נמי התם ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלה אבל הבשר עצמו מותר.

ובפרק מפנין (שבת דף קכח.) גבי בשר תפל אסור לטלטלו אמרינן דבר אווזא שרי משום דחזי לאומצא.

ולקמן בשמעתין אמר השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא.

ומתוך כך נראה דבשר לצלי לא בעי מליחה כלל דדם האברים שלא פירש שרי.

וכן אומר ר"ת ולא מבעיא כשנצלה הבשר יפה ונפלט כל הדם מן הבשר דשרי. אלא אפי' לא נצלה כ"כ, מותר.

ואע"פ שנפלט מבפנים מצד זה לצד זה?

אינו אסור עד שיפרוש לחוץ.

כדאמרינן (כריתות דף כא) גבי ככר שחתך עליה בשר דאפי' מאן דאסר הככר שרי הבשר אע"פ שלא יצא דמו עדיין.

והא דאמרינן בפ' כל הבשר (לקמן דף קיג.) גבי רב ששת דמלח גרמא גרמא תרי מ"ט לא משום דפריש מהאי ובלע בהאי גיסא?

התם פריש לגמרי לחוץ מהאי גיסא קאמר.

והא דאמרינן בפ"ק דביצה (דף יא.) ושוין שמולחין עליו בשר לצלי?

לא משום דליתסר בלא מליחה אלא מנהג הוא למלוח בשר לצלי.

ובהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דאמר מולחו והופכו וחוזר ומולחו גרסינן אמר רבה וכן לקדירה ולא גרסינן וכן לצלי:

מחתכין את הדילועין לפני הבהמה - אומר ר"ת דמיירי כשנתלש מן המחובר בשבת דומיא דנבלה שנתנבלה בשבת.

וצ"ל לפירושו דאיירי בענין שאין לאסור הדילועין לא משום שמא יעלה ויתלוש ולא משום דלהוי כגרוגרות וצימוקין. דתרי טעמי איכא לאסור דבר הנלקט מן המחובר. דבריש ביצה (דף ג.) אסרינן פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש. ובריש אין צדין (שם דף כג:) גבי עובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש מאותו מין במחובר אסור ופי' בקונטרס דאפילו רבי שמעון מודה דהוי כגרוגרות וצימוקין דמדלא לקטן מאתמול אקצינהו.

וכן נראה דבספק מוכן איירי כולה שמעתתא.

ואיירי הכא כגון שיש לו בהמה דהוי מוכן לבהמה אפילו במחובר.

והא דאמרינן בפ' כל כתבי (שבת דף קכב.) דלא יעמיד אדם בהמתו על גבי מוקצה פי' עשבים שנתלשו בשבת הוא פירש בקונטרס התם כגון שהיו עומדין בחיבורן במקום שלא היתה הבהמה יכולה לבא שם.

אי נמי הכא איירי ביושב ומצפה מתי יתלשו ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותם.

וכן צ"ל על כרחך.

דהא בריש המביא בביצה (דף ל:) מוכח דכל היכא דאין יושב ומצפה אית ליה לרבי שמעון מוקצה.

וליכא למיחש נמי שמא יתלוש אלא בפירות האילן, שהם קלים להשיר.

ועוד דאדם מתאוה להם, ושוכח.

וכן במשקה, שמא יסחוט, שקל לסחוט.

אבל בדבר דבעי מרא וחצינא, לא.

וכן דגים שנצודו בי"ט דאסירי, לא משום שמא יצוד, אלא משום מוקצה כגרוגרות.

תדע דהא עובד כוכבין שמילא מים לבהמתו דסוף כל כתבי (שבת דף קכב.) ועשה כבש לירד בו לא אסרינן לישראל גזרה שמא יעשנו.

ומה שמדמה לקמן שמא ישחוט לשמא יסחוט, אפרש לקמן בע"ה.

ועוד יש לפרש דאיירי בנתלשו מע"ש.

וכי תימא מאי למימרא?

קמ"ל דשרי למטרח באוכלא או לשוייה אוכלא. לרב הונא כדאית ליה בפרק בתרא דשבת (דף קנה.), ולרב יהודה כדאיתא ליה.

והא דלא תנא ליה התם גבי פקיעי עמיר ואינך דלעיל?

משום דמילי דחיתוך תני בהדי הדדי:

אם לא היתה נבלה מע"ש - גרסינן.

ולא גרסינן מעיו"ט.

כדמוכח בריש מס' ביצה (דף ב.). דקאמר גבי שבת סתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדילועין כו'.

והא דקרי ליה מוכן לאדם. לא שהיה ראוי לשוחטה, אלא כלומר עומדת לאדם.

ואם תאמר בפ"ק דביצה (דף ו.) גבי אפרוח שנולד בי"ט רב אמר אסור וקאמר התם אמרו לו מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב ופריך אמאי שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ומשני השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן אם לא היתה נבלה כו' מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם והשתא אמאי לא מפרש טעמא משום דהוי מוקצה מחמת איסור?

וכי תימא בעוף וטלה שראוי ליתנו חי לפני נץ וארי למה ליה לאוקמיה בכי האי גוונה לוקמה דאין ראוי להאכילו חי דהוי מוקצה מחמת איסור?

ומפרש ה"ר יוסף דממשנה יתירא דייק. דכיון דתנא אסור למה ליה למתני תו לפי שאינו מן המוכן?

אלא משמע דאי ליכא טעמא דמוקצה מחמת איסור כגון בדבר שראוי להאכילו חי או בי"ט אסור מטעם שאינו מוכן ועומד למה שהיה עומד בתחלה:

בהמה לרבי יהודה בי"ט היכי שחטינן - משמע דקסבר אביי דסתמא לאכילה עומדת.

וגבי תרנגולת אמר אביי בריש ביצה (דף ד.) דעומדת לאכילה ועומדת לגדל ביצים:

מדתניא הלוקח יין - לא גרסינן דתנן. דבמשנה לא תני אלא מילתיה דרבי מאיר וכולה ברירה מפורש בפרק כל הגט (גיטין דף כה.) ובמרובה (ב"ק דף סט:) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף לו:):