צורת הדף

התם, כדקתני טעמא.

התם - טעמא לאו משום דאין ברירה הוא, אלא דחייש לשמא יבקע הנוד, והוברר שלא היה עתיד לבא לידי הפרשה ושתה טבלים למפרע:

"אמרו לו לרבי מאיר: אי אתה מודה שמא יבקע הנוד, ונמצא שותה טבלים למפרע?"

אמר להן: לכשיבקע".

לכשיבקע - נראה - כלומר דלא חיישינן להכי:

אלא מדתני איו.

איו - שם חכם:

דתני איו: "רבי יהודה אומר: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד.

אין אדם מתנה - בעירובין (דף לו:) אמרינן: מתנה אדם על עירובו ומניח שני עירובין אחד בסוף אלפים למזרח עירו, ואחד בסוף אלפים למערב ואומר: אם בא חכם למזרח שהיה חכם עתיד לבא ממקום אחר ולשבות חוץ לתחום ולדרוש - עירובי של מזרח יקנה לי שביתה למזרח, ואהיה בשבת במקום עירובי, ויש לי משם והלאה אלפים. ואם יגידו לי שבא חכם למערב יקנה עירובי שבמערב. בא לכאן ולכאן, אם יבאו שני חכמים זה למזרח וזה למערב - לאיזה מהם שארצה אבחר הליכתי, ועל שם ברירה של מחר יקנה לי עירובי היום דכל קניית עירוב בין השמשות היא. ותני איו דפליג רבי יהודה אסיפא דקתני: בא לכאן ולכאן, וקאמר רבי יהודה: אין אדם מתנה על שני דברים שני חכמים:

אלא אם בא חכם למזרח - עירובו למזרח. למערב - עירובו למערב".

אלא אם בא חכם כו' - על חכם אחד שבא ואין ידוע לו לאיזו רוח יבא מתנה:

ואילו לכאן ולכאן לא.

והוינן בה, מאי שנא לכאן ולכאן - דלא, דאין ברירה.

והוינן בה מאי שנא כו' דאין ברירה - כשיבא למחר למזרח שמא בין השמשות לא היתה דעתו לכך וקנה לו עירובו של מערב והרי הוא כמי ששבת במערב, וממקום אותה שביתה יש לו אלפים לכל רוח, ונמצאו האלפים האחרונות המזרחיות כלות לביתו ואין לו מביתו ולמזרח אפי' פסיעה אחת:

מזרח ומערב נמי אין ברירה?

מזרח ומערב נמי - כשהתנה על חכם אחד ותלה תנאו בביאת חכם - נמי אין ברירה, דאם בא חכם למזרח לאחר שקדש היום שמא כשקדש היום היה בדעתו למערב וזה תלה בדעתו של חכם, והחכם יכול לילך בשבת ארבעת אלפים אמה כדאמרינן בעירובין (דף מט:) אם ראה שחשכה והיה מכיר אילן או גדר שהוא בסוף אלפים אמה אומר שביתתי בעיקרו ומהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים ומעיקרו ולהלן אלפים והכא נמי איכא למימר חכם זה בשעת קניית עירוב לא בא למזרח עדיין ודעתו היה למערב:

ואמר רבי יוחנן: וכבר בא חכם.

ואמר רבי יוחנן וכבר בא חכם - מתניתין בהכי עסקינן שכבר בא חכם קודם קנין העירוב, אבל זה לא ידע להיכן בא ואין כאן צריך ברירה שכך מתנה לצד שהחכם בא יהא עירובי קונה. ואין הדבר תלוי אלא גלויי מילתא כשיגידו למחר שבמזרח בא נמצא שקנה עירוב המזרחי:

אלא אמר רב יוסף: רבי יהודה דכלים היא.

דתנן. "כל הכלים הניטלין בשבת - שבריהן ניטלין.

שבריהן ניטלין - אפילו נשתברו היום בשבת:

ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה.

שיהו עושין בהן מעין מלאכה - שתהא תורת כלי עליהם:

מעין מלאכה - כלומר אע"פ שאין ראויה למלאכה ממש אלא לכסוי בעלמא:

שברי עריבה - לכסות בהן פי חבית.

שברי זכוכית - לכסות בהן פי הפך.

רבי יהודה אומר, ובלבד, שיהו עושין מעין מלאכתן.

מעין מלאכתן - הראשונה:

שברי עריבה - לצוק לתוכן מקפה.

מקפה - תבשיל עב דהיינו מעין עיסה:

שברי זכוכית, לצוק לתוכן שמן".

מעין מלאכתן - אין, מעין מלאכה אחרת - לא.

אלמא, כיון דלא איתכן מאתמול להך מלאכה - אסירי.

הכא נמי, כיון דלא איתכן מאתמול -

הכא נמי - כיון דלא איתכן מאתמול לאכילה:

אסורה.

אמר ליה אביי, מי דמי?!

התם מעיקרא כלי והשתא שבר כלי, והוה ליה נולד, ואסור.

הכא מעיקרא אוכלא,

הכא מעיקרא אוכלא - דע"כ בהמה בחייה לאכילה עומדת, כדאוקמינן לעיל, דאי לגדל בהמה לרבי יהודה היכי שחטינן בי"ט:

ולבסוף אוכל.

אוכלא דאיפרת הוא,

דאיפרת - נשבר ונפרש. וחבירו [בפרק בהמה המקשה] (לקמן דף עג.) חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו:

ושמעינן ליה לרבי יהודה, דאמר: אוכלא דאיפרת שפיר דמי.

ש"ד - דלאו נולד חשבינן ליה:

דתנן. "אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין.

סחיטה - אב מלאכה היא:

ואם יצאו מעצמן - אסורין.

אסורין - וטעמא דמשקין שזבו אסורין מפרשינן בשמעתא קמייתא דביצה (דף ג.) גזירה שמא יסחוט:

רבי יהודה אומר, אם לאוכלין - היוצא מהן מותר.

אם לאוכלין היוצא מהם מותר - אם היו עומדין לאכילה ולא לסחוט היוצא מהם מותר דכיון דלא ניחא ליה ליכא למיגזר אי שרית להו בשתייה היום אתי לסחוט דהא לאו להכי קיימי:

ואם למשקין - היוצא מהן אסור".

ואם למשקין - הואיל ונתקיימה מחשבתו אי שרית להו כשזבו איכא למיגזר בהו שמא יסחוט דהא להכי קיימי שמע מינה מיהא דמשום נולד לא אסר להו רבי יהודה:

לאו אתמר עלה, אמר רב יהודה אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים בסלי זיתים וענבים.

מודה רבי יהודה בסלי זיתים וענבים - שאפילו הצניען לאכילה הואיל ורוב בני אדם סוחטין אותם האי נמי ממליך עלייהו ואי שרית למשקין שזבו מהן אתי למיסחט:

אלמא כיון דלסחיטה קיימי, יהיב דעתיה.

כיון דלהכי קיימי - סתם ענבים:

יהיב דעתיה - עלייהו למשקין וכי הוו משקין הוה ליה נתקיימה מחשבתו וגזרה שמא יסחוט. ופלוגתייהו בתותים ורימונים:

הכא נמי, כיון דלשחיטה קיימא - יהיב דעתיה.

ה"נ כיון דלשחיטה קיימא יהיב דעתיה - דאי משחטה אכיל לה. וכיון דדעתיה בהכי גזרינן בה נמי אי שרית ליה באכילה אתי לכתחלה למישחט:

מידי הוא טעמא אלא לרב,

מידי הוא טעמא אלא לרב - האי שנויא אליבא דרב משנינן לה דאיהו אמר לרבי יהודה אסורה באכילה ליומא:

האמר רב: "חלוק היה רבי יהודה אפילו בסלי זיתים וענבים"?

חלוק היה - ומתיר והכא נמי אמאי אסורה ליומא:

אלא אמר רב ששת בריה דרב אידי: רבי יהודה דנרות היא.

דתניא: "מטלטלין נר חדש אבל לא ישן - דברי רבי יהודה".

נר חדש - שלא הדליקו בו מעולם. נר - של חרס, וכשהוא חדש חזי למרמי ביה פירי:

אבל לא ישן - דמוקצה הוא מחמת מיאוס, שהדעת קצה בו. והך בהמה נמי כשקדש היום היא מוקצה מחמת אבר מן החי שלא נשחטה:

אימר דשמעת ליה לרבי יהודה: במוקצה מחמת מיאוס,

מוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה?

אין.

דתנן, "רבי יהודה אומר: