צורת הדף 

כל נרות של מתכת - מטלטלין.

כל הנרות של מתכת מטלטלים - דשל מתכות לא מאיסי אפילו ישנים כגון של נחושת וכיוצא בהן:

חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת.

הדולק בשבת - שהיה נר דולק בו בין השמשות, דמוקצה מחמת איסור שאסור לכבות הנר, נאסר גם הוא לטלטל. וכיון שהוקצה לבין השמשות - הוקצה לכל היום. 

ודלמא שאני התם, דהוא דחי ליה בידים?

בידים - שהדליקו בו הנר אבל בהמה דממילא מידחיא אימר דהדר חזיא:

start here

אלא אמר רב אשי: רבי יהודה דמבשל היא.

דתנן: "המבשל בשבת בשוגג - יאכל.

יאכל - הוא עצמו ובו ביום, ואין צריך להמתין עד הערב בכדי שיעשו. דהא דאמרינן בעלמא לערב בכדי שיעשו - לית ליה לר"מ אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד, דאיכא חיובא דלא נמטייה הנאה מאיסורא, אבל בשוגג לא:

במזיד -

במזיד - דאיכא איסורא:

לא יאכל.

לא יאכל - בו ביום עד שתחשך, ובכדי שיעשו והוא הדין לאחרים נמי - דאסור למיכליה בו ביום. דטעמא משום דלא נמטייה הנאה מאיסורא הוא. וכי שהי לאורחא בכדי שיעשו לא מטי לו הנאה מיניה. ואיידי דתנא רישא בדידיה דאשמעינן רבותא להתירא תנא נמי סיפא בדידיה:

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: בשוגג - יאכל במוצאי שבת.

רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת - ולא בשבת. וה"ה לאחריני דאע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא - עבירה מיהא איכא, ובעינן בכדי שיעשו דלא נימטיה הנאה מעבירה. ואיידי דבעי למתני סיפא לא יאכל עולמית בדידיה אבל לאחריני שרי דאיהו דעבד איסורא קנסוהו רבנן אבל אחריני לא - תנא רישא נמי בדידיה. ומתניתין נמי דקתני: אסורה באכילה ליומיה לדידיה ולאחריני - בשוגג מתוקמא ורבי יהודה היא. ולקמן פריך והא מתחייב בנפשו קתני. והא ליכא למימר רישא נמי^[1] דוקא איהו אבל אחריני שרו בו ביום, ואיהו אסור משום דקנסו שוגג אטו מזיד.ומתניתין דאסר ליה ליומיה אפילו לאחריני לאו רבי יהודה היא - דא"כ דקנסא דרישא אטו מזיד הוא - אמאי מישתרי הוא לאורתא הא קתני גבי מזיד לא יאכל עולמית? אלא טעמא משום דלא ליתהני מעבירה הוא, ולא שנא הוא ולא שנא אחריני:

במזיד - לא יאכל עולמית.

רבי יוחנן הסנדלר אומר, בשוגג, יאכל למוצאי שבת לאחרים, ולא לו.

ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת - בכדי שיעשו. כר' יהודה דמשוי ליה עבירה אף בשוגג. ועדיפא מדרבי יהודה דאילו רבי יהודה שרי ליה לאורתא אפי' לדידיה, דלא קניס שוגג אטו מזיד. ורבי יוחנן קניס שוגג אטו מזיד. הלכך איהו דעבד איסורא - קנסו רבנן, אחריני דלא עבדי איסורא - לא קנסו. אלא בכדי שיעשו ימתינו דלא ניתהני מעבירה:

במזיד - לא יאכל עולמית.

לא לו, ולא לאחרים".

במזיד לא יאכל עולמית כו' - לאו משום קנסא הוא, דהא אחריני לא עבוד איסורא. אלא מקראי יליף לה רבי יוחנן בכתובות באלו נערות (דף לד:) ובב"ק בפרק מרובה (דף עא.): ושמרתם את השבת כי קדש וגו' מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורים באכילה. יכול אפילו בשוגג - ת"ל: מחלליה מות יומת - במזיד אמרתי ולא בשוגג:

ונוקמה במזיד, ורבי מאיר?

ונוקמה במזיד ור"מ היא - דאמר אסורה ליומא:

לא סלקא דעתך.

דקתני: דומיא דיום הכפורים.

מה יום הכפורים, לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד - לא אכיל.

אף הכא נמי - לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד - לא אכיל.

מה יום הכפורים כו' - לא יאכל בו ביום, דהא יום עינוי הוא:

ומי מצית מוקמת לה בשוגג, ורבי יהודה?! והא "אף על פי שמתחייב בנפשו" קתני?

הכי קאמר: אע"פ דבמזיד מתחייב בנפשו הוא, הכא דבשוגג - שחיטתו כשרה.

ונוקמה כרבי יוחנן הסנדלר דאמר: לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד לא אכיל?

ונוקמה כר' יוחנן הסנדלר דאמר כו' - לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים. ואית דמפרשי דהאי במזיד לא יאכל דרבי מאיר ובשוגג לא יאכל דרבי יהודה - לא יאכל הוא אבל לאחרים שרי. והאי: אסורה באכילה ליומיה דקאמר רב - נמי לדידיה קאמר. אבל לאחריני שרי. ולאו מילתא דהא דומיא דיום הכפורים קתני דלא שנא לו ולא שנא לאחרים אסור. ועוד אסורה באכילה ליומא לגמרי משמע:

רבי יוחנן הסנדלר, קמפליג במוצאי שבת - לאחרים ולא לו.

תנא דידן: "שחיטתו כשרה", קתני.

לא שנא לו, ולא שנא לאחרים.

start here

תני תנא קמיה דרב: "המבשל בשבת בשוגג - יאכל. במזיד - לא יאכל".

ומשתיק ליה רב.

מאי טעמא משתיק ליה?

אילימא משום דסבירא ליה כרבי יהודה, ותנא תני כרבי מאיר.

משום דסבירא ליה כרבי יהודה, מאן דתני כרבי מאיר - משתיק ליה?!

ועוד, מי סבר לה כרבי יהודה?

והאמר רב חנן בר אמי: כי מורי להו רב לתלמידיה,

כי מורי להו רב לתלמידיה - במבשל בשבת הוראה ביחיד מורי להו כרבי מאיר דמיקל:

מורי להו כר' מאיר.

וכי דריש בפירקא,

בפירקא - ביום השבת ברבים:

דריש כרבי יהודה - משום עמי הארץ.

וכי תימא: תנא בפירקיה תנא קמיה.

וכי תימא תנא בפירקיה תנא קמיה - ברבים היה שונה משנה זו ביום הדרשה, וחייש רב לעמי הארץ שלא ישמעו קולו:

אטו כולי עלמא

אטו - בני הכנסת הבאים לשמוע מה שהיה רב דורש:

לתנא צייתי,

לתנא צייתי - כלומר הם מטין אוזן לשמוע מן התלמידים היושבים שם ושונין איש משנתו לעצמו:

לאמורא צייתי?

לאמורא - שהיה עומד בפני רב, ומשמיע לרבים מה שראש הדרשה לוחש לו - אליו היו שומעין:

אמר רב נחמן בר יצחק: תנא: "שוחט" תנא קמיה דרב.

"השוחט בשבת בשוגג - יאכל. במזיד - לא יאכל".

אמר ליה, מאי דעתיך כרבי מאיר?

עד כאן לא קשרי רבי מאיר

עד כאן לא קשרי ר"מ - אלא במבשל בשוגג, דכיון דאיסור שבת ליכא דשוגג הוא - איסור מוקצה נמי ליכא, דמעיקרא הוי חזי לכוס חיה:

אלא במבשל - דראוי לכוס.

אבל שוחט,

אבל שוחט בשוגג - נהי דאיסור שבת ליכא, משום מוקצה מיהא אסורה, דבין השמשות לא הויא חזיא לכוס. כל אכילה שלא כדרכה קרי: כוסס כמו (ברכות דף לז.) הכוסס את החיטין, הכוסס את האורז, כס פילפלי ביומא דכפורי (שם דף לו:):

דאין ראוי לכוס - לא.

והא מתניתין דשוחט הוא, ואמר רב הונא: דרש חייא בר רב משמיה דרב: אסורה באכילה ליומא. ונסבין חבריא למימר: רבי יהודה היא - הא רבי מאיר שרי.

כי שרי רבי מאיר