דא"כ מפסדת לה לקמייתא.
דא"כ מפסדת לקמייתא - דאמרת משמיה דרב: הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש - כשרה אלמא לאו ברובא דשחיטה תליא אלא דניפוק חיותא בשחיטה, דהיינו שליש האמצע:
התם מ"ט קא מכשרת, דכי נפקא חיותא - בהכשירה קא נפקא.
הכא נמי, כי נפקא חיותא - בהגרמה קא נפקא
הכא נמי - במיפק חיותא בעי למיתלי ובהגרמה נפקא. וכל הנך הגרים דקאמרי רב הונא ורב יהודה הכא לאו בהגרמה דרבנן ור' יוסי קאמרי, ולא אפלוגתייהו קיימי - דא"כ קשיא דרב הונא אדרב הונא דאפי' בהגרים שליש ושחט שני שלישי טריף רב הונא לעיל לדברי הכל, וכ"ש בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש. אלא ההיא אפלוגתא דרבנן ורבי יוסי קיימא ורב הונא משמיה דרב אסי קאמר לה. והא אמוגרמת דשיפוי כובע קיימי כרבי חנינא ורב הונא משמיה דרב קאמר לה:
איקלע רב נחמן לסורא. בעו מיניה, שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מהו?
אמר להו: לאו היינו דר' אלעזר בר מניומי.
דא"ר אלעזר בר מניומי, שחיטה העשויה כמסרק - כשרה.
לאו היינו דרבי אלעזר כו' - דשחיטה זו יש לה שינים כמסרק:
ודלמא במקום שחיטה?
ודלמא במקום שחיטה - הוא דקא מכשר לה בהגרמה. חוץ למקום שחיטה - לא מכשר רבי אלעזר בר מניומי:
במקום שחיטה מאי למימרא?!
מהו דתימא, בעינן שחיטה מפורעת וליכא,
מפורעת - מגולה ונכרת, כמו (במדבר ה): ופרע את ראש האשה:
קמ"ל.
יתיב רבי אבא אחוריה דרב כהנא, ויתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה, ויתיב וקאמר, שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מהו?
ויתיב וקאמר כו' - רב כהנא קא בעי לה מרב יהודה:
א"ל: שחיטתו כשרה.
שחיטתו כשרה - משום דרובא בשחיטה. ורב יהודה לאו במיפק חיותא תלי טעמא כדאמר לעיל:
הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש מהו?
א"ל: שחיטתו פסולה.
שחט במקום נקב מהו?
שחט במקום נקב - שהיה חצי קנה פגום בצדו החיצון:
א"ל: שחיטתו כשרה.
שחט ופגע בו נקב - מהו?
שחט ופגע בו נקב - שהיה חצי קנה פגום בצדו הפנימי לצד המפרקת:
א"ל: שחיטתו פסולה.
אזל רבי אבא אמרה קמיה דר' אלעזר.
אזל ר"א אמרה קמיה דר' יוחנן.
א"ל: מאי שנא?
א"ל, שחט במקום נקב, נעשה כמי ששחט עובד כוכבים וגמר ישראל.
שחט במקום נקב - נעשה כמי ששחט עובד כוכבים חצי קנה וגמר ישראל דקא נפקא חיותא בידא דישראל, ובפלגא קמייתא לא מיטרפא דפסוקת הגרגרת שיעוריה ברובא:
שחט ופגע בו נקב, נעשה כמי ששחט ישראל וגמר עובד כוכבים.
שחט ופגע בו נקב נעשה כמי ששחט ישראל וגמר עובד כוכבים - דפסול. דהא לא עביד ישראל שיעור שחיטה ברישא:
קרי עליה: עובד כוכבים עובד כוכבים.
קרי עליה - רבי יוחנן על רבי אלעזר:
עובד כוכבים עובד כוכבים - לא שהיה קורא לו עובד כוכבים אלא ליגלג עליו עובד כוכבים עובד כוכבים, כלומר בשחיטת עובד כוכבים אתה תולה טעמך וכל היום אתה יכול לומר עובד כוכבים עובד כוכבים ואין הטעמים דומים כדמפרש רבא:
אמר רבא: שפיר קרי עליה עובד כוכבים עובד כוכבים.
בשלמא התם,
בשלמא - שחט ישראל וגמר עובד כוכבים פסולה:
מדהוה ליה לישראל למשחט רובא
מדהוה ליה לישראל למשחט רובא - שהיה הקנה שלם לפניו:
ולא שחט,
ולא שחט - אלא חציו לאו מידי עבד דחיותא בחצי קנה לא נפקא והוה ליה כקנה שלם. וכי אתא עובד כוכבים בתריה, דמי כמאן דעביד כולה דהא חיותא בידיה נפקא:
כי נפקא חיותא בידא דעובד כוכבים קא נפקא.
אלא הכא:
אלא הכא - דשחט ופגע בנקב:
מכדי, משחט שחיט, מה לי במקום נקב מה לי פגע בו נקב:
מכדי משחט שחיט - כל הנמצא בה וטרפות בחצי קנה לא הוי והויא לה תחילה כקנה שלמה והרי שחוט לפנינו מה לי במקום נקב כו':
משנה
השוחט מן הצדדין - שחיטתו כשרה.
השוחט מן הצדדין - לצד הצואר:
שחיטתו כשרה - ואפי' לכתחלה נמי. ואיידי דבעי למתני: המולק מן הצדדין תנא נמי השוחט בדיעבד:
המולק מן הצדדין - מליקתו פסולה.
המולק מן הצדדין מליקתו פסולה - דבמליקה כתיב: ממול ערפו, דהיינו מאחוריו:
השוחט מן העורף - שחיטתו פסולה.
השוחט מן העורף - ממול העורף. מוקי לה בגמרא, כלומר: מאחורי הצואר:
שחיטתו פסולה - ובגמרא מוקמינן לה בשלא החזיר הסימנין אחורי העורף אלא חתך המפרקת עד שהגיע לסימנין, וקודם שהגיע לסימנין נטרפה בשבירת המפרקת. ואע"ג דבמליקה כשרה - התם הוא דכולה מתחילה ועד סוף הוי מן המליקה והוי כשאר שוחט שנוקב את הוושט מעט מעט עד שגומרת שחיטתה. אבל שוחט מן העורף כיון דשחיטה לאו הכי גמירי - לא הוי שבירת המפרקת מן השחיטה, ואיטרפא לה. והשוחט מן הצדדין דקתני רישא אפי' בדלא אהדר - דהא מישחטי סימנין שפיר קודם חתיכת מפרקת:
המולק מן העורף - מליקתו כשירה.
המולק מן העורף - וחתך בשר ומפרקת עד שהגיע לסימנין:
מליקתו כשרה - דזו היא מצות מליקתו לכתחלה. וכדתניא לקמן (דף כא) בברייתא: חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה כו'. ואיידי דתנא: השוחט מן העורף פסולה, דאפי' בדיעבד, תנא נמי: המולק - בדיעבד:
השוחט מן הצואר - שחיטתו כשרה.
השוחט מן הצואר - תחת הגרון קרי צואר והיא דרך רוב השחיטות:
המולק מן הצואר - מליקתו פסולה.
שכל העורף כשר למליקה.
וכל העורף - כל מול העורף:
וכל הצואר כשר לשחיטה.
נמצא: כשר בשחיטה - פסול במליקה.
כשר במליקה - פסול בשחיטה:
גמרא
מאי עורף?
אילימא עורף ממש.
אי נימא עורף ממש - מה שיש מן העורף אחורי הפרצוף קרי עורף, כדיליף לקמן בסמוך להדי פנים כנגד פנים:
מאי אריא שוחט - אפילו מולק נמי?
(ויקרא ה) "ממול ערפו" אמר רחמנא ולא ערפו?
אלא מאי: עורף - ממול עורף.
כדקתני סיפא: "כל העורף כשר למליקה".
כדקתני סיפא - וכל העורף כשר למליקה. ואי בעורף ממש מאי כל העורף והרי דבר מועט הוא, אלא ש"מ מול עורף קאמר שהוא ארוך:
מנהני מילי?
דתנו רבנן: "ממול ערפו" - מול הרואה את העורף.
וכן הוא אומר: (במדבר כב) "והוא יושב ממולי".
והוא יושב ממולי - אלמא כל היכא דכתיב: מול לאו עליו ממש הוא אלא בראייתו, דהא לאו עליו ממש היו יושבים אלא בראייתו שהיה בלק רואה אותם:
ואומר: (ירמיהו ב) "כי פנו אלי עורף ולא פנים".
עורף ולא פנים - מדכתיב עורף ולא פנים ולא כתיב כי פנו אלי עורף ולא צואר דהיינו גרון - ש"מ עורף דקרא לאו כנגד הגרון הוא אלא כנגד הפנים, ומול הרואה את העורף הוי כנגד הגרון:
מאי ואומר?
מאי ואומר - הא נפקא ליה שפיר מוהוא יושב ממולי, ומהאי קרא בתרא לא משתמע דמול עורף דקרא לאו עורף ממש הוא, דהאי קרא לא משמע לן אלא מקום עורף היכא:
וכי תימא עורף גופיה לא ידעינן היכא, דנדע מול דידיה היכא?
ומשני הכי קאמר וכי תימא - כלומר אם תאמר השתא דאמרת דקרא היינו רואה את העורף אכתי לא ידעינן עורף מאי ניהו דנדע מול דידיה היכא:
תא שמע: "כי פנו אלי עורף, ולא פנים", מכלל דעורף להדי פנים.
אמרי בני ר' חייא: מצות מליקה מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק.
מחזיר סימנין כו' - וחותך הסימנין לבדן. ולקמיה מותיב לה ממתניתין:
איכא דאמרי: אף מחזיר.
אף מחזיר - מצותו למלוק שדרה ומפרקת כולה תחלה עד שמגיע לסימנין. ואם החזיר הסימנין ומלקן לבדן אף זו היא מצותה:
ואיכא דאמרי: מחזיר דוקא.
ואיכא דאמרי - דוקא מחזיר ואם לא החזיר אלא חתך השדרה פסולה:
ומסתברא כמאן דאמר אף מחזיר.
ומסתברא כמ"ד - דבני ר' חייא אף מחזיר אמרו, דאי דוקא מחזיר אמרו הויא מתני' תיובתייהו. דקתני השוחט מן העורף כו':
ממאי?
מדקתני: "השוחט מן העורף - שחיטתו פסולה, המולק מן העורף - מליקתו כשרה"
_________________________________________
תוספוס
שחט במקום נקב מהו - תימה פשיטא דכשרה מידי דהוה אחצי קנה פגום וגמרו?
וי"ל דלא נקטיה אלא משום דבעי למיבעי אחריתי:
שחט ופגע בו נקב מהו אמר ליה טרפה - ולא דמי לשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשרה לרב יהודה גופיה. דהתם שלא במקום שחיטה, אבל שחט במקום נקב עדיף טפי. לפי שהוא במקום שחיטה מהגרים שליש ושחט שליש הריב"א:
השוחט מן הצדדין - מצינן למימר דוקא דיעבד ואפי' החזיר סימנין גזירה אטו לא החזיר. ובקונטרס לא פירש כן:
מסתברא כמאן דאמר אף מחזיר - תימה דלא הוה ליה למימר מסתברא דהא תיובתא גמורה היא ממתני' למ"ד מחזיר דוקא?
ויש לומר דלכתחלה פליגי אבל לעולי עלמא בדיעבד כשרה בכל ענין ולהכי קאמר מסתברא דהמולק מן העורף משמע כדין מליקה לכתחלה שהיא מן העורף: