מאי לאו בעוף, דקא בעי ליה לדמיה ליניכא?
מאי לאו בעוף - קאי שהרי דמו ראוי ליניכא, לתולעת הגדלה בבגדי צמר שקורין טיני"א, כדכתיב: כבגד אכלו עש. וקאמר נוחרו ויפטר מן הכסוי ואי אין שחיטה לעוף נוחרו צריך כסוי שזו היא שחיטתו:
לא. בחיה. דקא בעי ליה לדמיה, ללכא:
ללכא - צבע עור אדום שקורין פרק"א:
ת"ש, "מלק בסכין, מטמא בגדים אבית הבליעה".
מלק - עוף קדשים בסכין נבילה, דאין מליקה אלא בציפורן:
ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה.
נהי נמי דכי תבר ליה שדרה ומפרקת הויא לה טרפה,
נהי נמי [דכי תבר] שדרה ומפרקת - בלא רוב בשר כדאמרינן בפ"ק (לעיל דף כא) הויא טרפה משום דסכין לאו מליקה הוא:
תהני לה סכין
תיהני לה סכין - שחותך סימנין לאחר שנטרפה:
לטהרה מידי נבלה?
לטהרה מידי נבילה - דהא טרפה ששחטה אינה מטמאה. (ועוד) נחירתו זו היא שחיטתו. והך שחיטה מן העורף בין שהוא מחליד ובין שהוא דורס כדאמרינן בפ"ק (שם דף כ) מ"מ לא גרעה מנחירה וטרפה מיהא הויא. דמודה רבי יצחק שיש טריפה לעוף כדתנן (לקמן דף נו) אלו טרפות בעוף ואין כשר בו אלא נחירה שהיא בסימנין כדכתיב: ושפך או עיקור אבל הריגה בעלמא לא:
הוא דאמר כי האי תנא.
הוא דאמר - רבי יצחק בן פנחס דאמר כי האי תנא עוף אין לו שחיטה וכו':
דתניא: "ר"א הקפר ברבי אומר:
ברבי - גדול בדורו:
מה ת"ל (דברים יב): "אך כאשר יאכל את הצבי" וגו'?
אך כאשר יאכל וגו' - בפסולי המוקדשין שנפדו במומן קאי:
וכי מה למדנו מצבי ואיל?
מה למדנו מצבי ואיל - הכי לכתוב אך הטמא והטהור יחדו יאכלנו:
מעתה, הרי זה בא ללמד, ונמצא למד.
מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין.
מה פסולי המוקדשין בשחיטה. אף צבי ואיל בשחיטה.
מה פסולי המוקדשין בשחיטה - דלעיל מההוא קרא כתיב וזבחת מבקרך וגו' בספרי גרסינן מקיש צבי ואיל לבהמה מה בהמה בשחיטה כו' ולא מוקי להאי קרא דכי ירחיב בפסולי המוקדשין אלא בבשר תאוה של חולין:
ועוף אין לו שחיטה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים".
מאן תנא דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר?
מאן תנא - דלעיל דקתני נוחרו או עוקרו דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר:
רבי היא.
דתניא: "רבי אומר, (דברים יב) "וזבחת כאשר צויתיך".
כאשר צויתיך - למד שנתפרשה לו מצות שחיטה על פה דהיכן ציוהו בכתב:
מלמד, שנצטוה משה על הושט, ועל הקנה, ועל רוב אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה:
רוב אחד כו' - לאו מקרא יליף אלא כלומר על הלכות שחיטה נצטוה:
אחד בעוף:
איתמר, ר"נ אמר, או וושט או קנה.
רב אדא בר אהבה אמר: וושט ולא קנה.
ר"נ אמר או וושט או קנה: "אחד קתני" - אחד כל דהו.
רב אדא בר אהבה אמר וושט ולא קנה - מאי: "אחד?" מיוחד.
וושט - מיוחד שבסימנים הוא שחיות הבהמה תלוי בו דהא בנקב במשהו מיטרפא. ואילו קנה עד דמיפסק רובא:
מיתיבי: "שחט את הוושט, ואחר כך נשמטה הגרגרת - כשרה.
שחט את הוושט - בעוף:
נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט - פסולה.
שחט את הוושט ונמצאת גרגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה.
זה היה מעשה. ואמרו: כל ספק בשחיטה פסולה".
ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני?
ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני - דנימא שחט גרגרת ואח"כ נשמט הוושט כשרה אלמא לא מיתכשרא בקנה לחודיה:
משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי.
משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי - להכי נקט שחיטה בוושט והשמטה בגרגרת:
ת"ש, "שחט שני חצאי סימנין בעוף - פסולה.
שני חצאי סימנין - פסול, דכמו דלא עביד מידי דמי דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא:
ואין צריך לומר בבהמה.
ר' יהודה אומר: בעוף,
בעוף - שצולהו כולו כאחד וצריך שיוציא דמו בשחיטה יפה:
עד שישחוט את הושט ואת הורידין"?
עד שישחוט כו' - ות"ק לא פליג אלא אוורידין:
משום דושט סמוך לורידין.
משום דושט סמוך לוורידין - נקט ליה. ומיהו הוא הדין לקנה, הוושט הוי בין קנה למפרקת סמוך לוורידין:
ת"ש: "שחט חצי גרגרת, ושהה כדי שחיטה אחרת, וגמר - שחיטתו כשרה".
ושהה בה כו' כשרה - משום דחצי גרגרת לאו התחלת שחיטה היא, שאפילו נקרע חציו לא מיטרפא בהכי:
מאי לאו בעוף, ומאי "גמרה" - גמרה לגרגרת?
לא, בבהמה. ומאי, "גמרה"? גמרה לשחיטה כולה.
לא בבהמה - כלומר הא אפילו בבהמה קאמר דהא גמרה לאו אגרגרת קאי אלא אכולה שחיטה קאי:
ת"ש: "הרי שהיה חצי קנה פגום, והוסיף עליו כל שהוא וגמרו - שחיטתו כשרה".
מאי לאו בעוף, ומאי: "גמרו" - גמרו לקנה.
וגמרו - סלקא דעתין וגמרו בהאי כל שהוא שהרי נשחט הרוב דפגימה קמייתא כשלימה דמיא והאיכא רוב קמן:
לא, בבהמה. ומאי: "גמרו" - גמרו לוושט.
גמרו לוושט - והכי קאמר והוסיף עליו כל שהוא דה"ל רובא וגמרו לו לוושט לאחר מכאן:
ת"ש: "כיצד מולקין חטאת העוף?
חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה.
בלא רוב בשר - כדאמרן בפ"ק (לעיל כא) דאי חתיך רוב רוחב הבשר עם המפרקת קודם לסימנין הויא לה מתה קודם חתיכת הסימנין ותו מאי מליק:
הגיע לוושט או לקנה, חותך סימן אחד ורוב בשר עמו.
ובעולה שנים או רוב שנים"?
בעולה - דבעי הבדלה כדאמרן בפ"ק (שם) חותך שנים קתני מיהא לוושט או לקנה כר"נ:
תיובתא דרב אדא בר אהבה?
תיובתא.
מאי הוי עלה?
מאי הוי עלה - לענין שחיטה:
מאי הוי עלה?!
כדקאמרת?!
כדקאמרת - במליקה:
דלמא שאני התם, דאיכא שדרה ומפרקת.
דלמא - מליקה שאני דאיכא חתיכת שדרה ומפרקת ואזיל ליה חיותיה בכל דהו:
מאי?
ת"ש, דההוא בר אווזא דהוה בי רבא,
אתא כי ממסמס קועיה דמא.
ממסמס קועיה - מלוכלך צוארו בדמא שנקרע צוארו, וצריך לבדוק בסימנין שמא נפסק הקנה או ניקב הוושט ומשום ספק דרוסה לא בעי למבדקיה - דתלינן בכלבא או בקניא כדאמרינן התם (לקמן דף נג) ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא:
אמר רבא, היכי נעביד?
_____________________________________
תוספות
תיהני לה סכין לטהרה מידי נבלה - הך פירכא ליתא לר' יוסי דאמר בזבחים פרק חטאת העוף (דף סט:) גבי מלק ונמצאת טרפה דאין מליקה מטהרת מידי נבלה.
דדווקא שחיטה מטהרת בבהמה.
אלא לרבי מאיר פריך, דקאמר התם נמי דמליקה מטהרת:
רבי היא דתניא כו' - הוה מצי למימר בר קפרא היא.
אלא דניחא ליה לאוקמי משניות דלעיל כרבי.
הקשה רבינו אפרים, דהכא ס"ל לרבי דיש שחיטה לעוף מן התורה.
ובפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר כט:) קאמר גבי פלוגתא דרבי ורבנן דכ"ע כדי לחנכו במצות.
וא"כ לרבי הא קא אכיל כהן מליקה?
דה"נ פריך לעיל מיניה למ"ד כדי לחנכו במצות, קאכיל כהן מליקה ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה. ולרבי ליכא לשנויי הכי.
אם כן תיקשי ואפילו יחזיר סימנין ויוליך ויביא נבלה היא לרבי דבעי שחיטה בתלוש בפ"ק (לעיל טז.) מויקח את המאכלת?
ועוד, דמ"ד מחזיר קסבר מוליך ומביא במליקה פסול דבענין אחר לא מיתוקמא מתניתין דפ"ק (שם יט:) דנמצא כשר בשחיטה. וא"כ ה"ל דורס?
וי"ל, דהתם בנזיר דיחויא בעלמא הוא. דמההיא ליכא למידק דתהוי פלוגתא דתנאי אי הלכה הוא בנזיר או כדי לחנכו. אבל מ"מ אמת הוא דרבי סבר דהלכה הוא בנזיר. כיון דסבר דיש שחיטה לעוף מן התורה.
א"נ קסבר כדי לחנכו ומביא חטאת העוף ואינו נאכל מידי דהוה אחטאת העוף הבאה על הספק:
ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה - י"מ דדריש בגימטריא ד"כאשר".
"אל"ף", אחד בעוף.
"שי"ן", שנים בבהמה.
"רי"ש", רובו של אחד כמוהו.
רוב אחד בעוף.
ורוב שנים בבהמה.
ראשי תיבות למפרע של "כאשר".
הוי
רובו
של
אחד
כמוהו:
אתא כי ממסמס קועיה דמא - פירש בקונטרס וצריך בדיקה בסימנים שמא נפסק הקנה או ניקב הוושט.
ומשום ספק דרוסה לא בעי בדיקה. דתלינן בכלבא או בקנה. דאמר באלו טריפות (לקמן נג.) ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא.
וא"ת, למאי נפקא מינה אי תלינן בכלבא או בקניא כיון דאפילו קניא בעי בדיקה?
וי"ל, דנפקא מינה דאי הוה תלינן בשונרא הוה צריך בדיקה כנגד כל תוספות החלל אע"ג דליכא ריעותא אלא כנגד הסימנין.
א"נ, לענין ספק דרוסה אפי' לא האדימו הסימנין אלא משהו, טריפה. כדאמר לקמן (דף נד.), דגרגרת דרוסתו במשהו. דזיהרא מיקלא קליא.
וריב"א מפרש, דהכא בשמעתין הויא משום ספק דרוסה.
ואתי שפיר דקאמר וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. והיינו משום דאין אדמומית הדרוסה ניכרת בעור הוושט החיצון האדום. אבל בנקובה יש לוושט בדיקה אף מבחוץ.
וכן משמע באלו טרפות (לקמן דף מג.) דקאמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. ולמאי נפקא מינה? לספק דרוסה.
ולא קאמר, לספק נקוב.
ועוד אמרינן (שם), שני עורות יש לו לוושט ניקב זה בלא זה כשר וכשניקב הפנימי היכי ידעינן אי ניקב חיצון אי לאו כיון דאין לו בדיקה מבחוץ אפילו לענין נקב.
ודוחק לומר כגון שניקב הפנימי מחמת חולי ובחיצון אין ניכר שום חולין.
והר"ר אלחנן הקשה, אי וושט יש לו בדיקה מבחוץ אם כן מאי פריך ור"מ היכי אבל בשרא דלמא במקום נקב שחט. ונימא דהוה אכיל ע"י בדיקה?
ונראה לי, שיש שום חולי שיאדים כמו דרובה, ואין לו בדיקה מבחוץ.
אי נמי, הכי פירושו, וכי תימא דלא הוה אכל בלא בדיקה, פסח וקדשים מאי איכא למימר? דאי אפשר להפריד העור ולבדוק דאין מום גדול מזה: