צורת הדף

נקובת הוושט

 נקובת הוושט - אלמא טרפה היא ולאו נבלה. וכיון דחזר בו רבי עקיבא ההיא דאלו טרפות מני:

ופסוקת הגרגרת.

אמר רבא: לא קשיא כאן ששחט ולבסוף פסק

ששחט - את הוושט ולבסוף פסק את הגרגרת:

כאן שפסק ולבסוף שחט.

שחט ולבסוף פסק נפסלת בשחיטה היא.

פסק ולבסוף שחט כי דבר אחר גרם לה ליפסל דמיא.

כדבר אחר גרם לה דמיא - דהא קודם שהתחיל בשחיטה נפסל אע"ג דבחדא שעתא היא:

איתיביה רב אחא בר הונא לרבא: שחט את הוושט ופסק את הגרגרת.

פסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט - נבלה?

פסק את הגרגרת כו' - אלמא אפילו פסק ולבסוף שחט קרי ליה רבי ישבב נבלה והודה לו רבי עקיבא:

אימא: וכבר שחט את הוושט מעיקרא.

אמר ליה: שתי תשובות בדבר.

חדא, דהיינו קמייתא?

ועוד, הא תנן: ואח"כ?

אלא אמר רבא: אלו אסורות קתני, 

אלא - ההיא דאלו טרפות לאו טרפות דוקא קאמר אלא אלו אסורות קאמר:

ויש מהן נבלות ויש מהן טרפות.

ויש מהן נבלות - כגון נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו ואינך הוו טריפות:

וליחשוב נמי דחזקיה?

וליחשוב נמי דחזקיה - דכיון דאמרת נבלות מיתנו התם - ליחשוב נמי הך:

דאמר חזקיה: עשאה גיסטרא - נבלה?

נבלה - ואפילו מפרכסת:

וליחשוב נמי דרבי אלעזר?

דאמר רבי אלעזר: נטלה ירך וחלל שלה - נבלה?

כי קתני נבלה דלא מטמאה מחיים, אבל נבלה דמטמאה מחיים לא קתני.

רבי שמעון בן לקיש אמר:

רשב"ל אמר - לא תתני אלו אסורות אלא אלו טרפות ולא תיקשי:

כאן ששחט במקום חתך, כאן ששחט שלא במקום חתך.

כאן ששחט במקום חתך - כלומר מתניתין דהכא ששחט במקום חתך במקום שנפסק רוב הגרגרת כבר:

שחט במקום חתך - נפסלה בשחיטה היא.

שלא במקום חתך - כי דבר אחר גרם לה ליפסל דמיא.

ומי אמר רבי שמעון בן לקיש הכי?

והאמר רבי שמעון בן לקיש שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה - כשרה.

ואח"כ ניקבה הריאה - בין שחיטת קנה לשחיטת הוושט:

אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמיא

אלמא - כיון דריאה תלויה בקנה ונשחט הקנה הוי כמו שניטלה כולה מן הבהמה ומונחת בסל ותו לא מיטרפא בה בהמה. וגבי פסק ולבסוף שחט נמי כיון דרובא נפסקה דהא פסוקת הגרגרת ברובא הוא הויא לה כמנחא בדיקולא ושוב אין לבהמה זו בשעת שחיטה אלא סימן אחד, ובה אינה יוצאה מידי נבילה:

הכא נמי כמאן דמנחא בדיקולא דמיא?

אלא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה

אלא אמר רבי יוחנן - משנה זו דאלו טריפות רבי עקיבא אמרה קודם שחזר בו. ומשנתינו דקתני והודה לו רבי עקיבא לאחר חזרה:

ומשנה לא זזה ממקומה

ומשנה - דאלו טרפות אחר שנשנית בבית המדרש לא זזה ממקומה לא שכחוה התנאים ולא עקרוה ממשנתם אע"פ שחזר בו רבי עקיבא וחזרו ושנו וקבעו במשנתם אף לאחר החזרה ואע"פ שזו קודמת לזו אין סדר למשנה ואע"ג דבחדא מסכת אמרינן בלפני אידיהן (ע"ז ז.) יש סדר למשנה ה"מ סתם ואח"כ מחלוקת או מחלוקת ואח"כ סתם שהקפידו החכמים בסדורו משום דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אבל במילי אחרנייתא לא קפדינן אסידרא:

גופא: אמר רבי שמעון בן לקיש שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה - כשרה.

אמר רבא: לא אמר רבי שמעון בן לקיש אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויה בקנה, אבל בבני מעיים לא.

אבל בבני מעיים לא - אם נקבו בני מעיים בין קנה לוושט אחר שחיטת הקנה טרפה דחיותא דבני מעיים לא בקנה תלי אלא בוושט. לעולם דרך קנה לישחט תחלה לפי שהוא סמוך לעור והוושט סמוך למפרקת:

מתקיף לה רבי זירא: מאחר שנולדו בה סימני טרפה - התרת

התרת - דסבירא לן כיון דמקצתה אשתחיט תו לא מיטרפא, שאין טרפה לחצי חיות, דהא לא סבירא לרבי זירא דטעמא משום דאמרינן כמאן דמנחא בדיקולא דמיא:

מה לי בריאה מה לי בבני מעיים?

והדר ביה רבי זירא

והדר ביה רבי זירא - מהאי טעמא, ואודי דטעמא משום דכמנחא בדיקולא דמיא - בריאה, אבל בבני מעיים מיטרפא. שהוושט עדיין קיים. ומנלן דהדר ביה מדבעי רבי זירא ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן לאחר שחיטת הקנה דהוא לעולם ראשון:

דבעי רבי זירא: ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן מהו?

מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבלה או לא?

ואמרינן: לאו היינו דבעי אילפא: הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו?

הכי גרסינן ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא הוציא העובר את ידו בין סימן לסימן מי מצטרף סימן ראשון כו'. והאי דאילפא בבהמה המקשה (לקמן סח:) עובר ניתר בשחיטת אמו אבל הוציא ידו קודם שחיטה אמרינן התם דאותו אבר דין טרפה שחוטה יש לו שאינו מטמא דמהניא ליה שחיטה לטהרו דתנן התם שחט את אמו ואח"כ חתכה מגע נבלה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה וקבעי אילפא (שם סט.) הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו סימן ראשון נשחט להתיר ולטהרה וסימן שני לא בא לאותו אבר אלא לטהר: