רוב עוביה.
רוב עוביה - יש אומרים רוב עובי הדופן אע"פ שלא הגיע לחלל. ושיבוש הוא דאם כן חמור הקנה מן הוושט דאילו וושט ניקב עור החיצון בלא עור הפנימי כשר עד שינקב לחלל. רוב עוביה כלומר כי משערינן רובה ברוב עוביה משערינן. ועובי הקנה היינו מן העור ולצואר, דאילו מן הראש ולחזה הוי אורך, ולרוחב הצואר הוי רוחב הקנה ולעובי הצואר קרי נמי עובי הקנה. בשיעור זה נמדד עובי התנוך וקודם שיגיע לחצי חלל הוי רוב עוביה עם הדפנות והחלל מפני שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא קרום דק וסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ומהני עובי התנוך לאשלומי לרובא ובמיעוט התחתון הוי חצי החלל או רובו:
ואמרי לה, רוב חללה.
רוב חללה - אינה טרפה עד שיפסק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב:
ואמרי לה ברוב חללה - אליבא דרב פליגי אמוראי:
ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב.
יתיב וקא בדיק לה ברוב עוביה.
אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: לימדתנו רבינו: ברוב חללה?
ואמרי לה ברוב חללה - אליבא דרב פליגי אמוראי:
שדריה לקמיה דרבה בר בר חנה.
שדרה - רב לקמיה דרבה:
בדקה ברוב חללה ואכשרה.
וזבן מינה, בתליסר איסתירי פשיטי, בישרא.
בתליסר איסתרי פשיטי - איסתרי סלעי מדינה שהם פשוטים וקלים איסתרי סתם היינו סלעין צורי שהסלע ארבע דינרים ואיסתרי פשיטי הוא סלע מדינה שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר כדאמרינן בהחובל את חבירו (ב"ק צ:) איסתרא פלגא דזוזא וקרי ליה התם סלע מדינה:
והיכי עביד הכי?
והתניא: "חכם שטימא - אין חבירו רשאי לטהר. אסר - אין חבירו רשאי להתיר".
שאני הכא, דרב לא אסר מיסר.
לא מיסר אסר - דהכי הוה בעי למיבדקיה ברוב עוביה ולא שבקוה תלמידים ושדרוה לקמיה דרבה:
וכיון דאורי בה חכם היכי אכל מינה?
והא כתיב: (יחזקאל ד) "ואומר אהה ה' אלהים, הנה נפשי לא מטומאה. ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה, ולא בא בפי בשר פגול".
"הנה נפשי לא מטומאה" - שלא הרהרתי ביום, לבא לידי טומאה בלילה.
"ונבלה וטרפה לא אכלתי" - שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם.
"ולא בא בפי בשר פגול" - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם.
משום ר' נתן אמרו: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה.
הני מילי מילתא דתליא בסברא,
דתליא בסברא - דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא. והכא רבה אגמריה סמוך דהכי גמיר מרביה דפסוקת הגרגרת ברוב חללה. מלתא דתליא בסברא כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דלמא לא מידמו חזותא שפיר וכגון דמיא לבשרא ודמיא לכבדא ודמיא לביעתא ודמיא למוריקא דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו טרפות ופעמים שאדם טועה במראותיהן:
רבה בר בר חנה, אגמריה סמך.
ותיפוק ליה משום חשדא?
משום חשדא - דלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה ונראה כנוטל שכר על הוראתו:
דתניא: "דן את הדין,
דן את הדין - על שדה או על טלית בין זה לזה:
זיכה וחייב, טימא וטיהר, אסר והתיר,
וכן העדים שהעידו
וכן עדים שהעידו - על שדה או על טלית שהן של פלוני:
- כולן רשאין ליקח.
כולן רשאים ליקח - אותו חפץ:
אבל אמרו חכמים, הרחק מן הכיעור
הרחק מן הכיעור - שלא יאמרו בשביל כך זיכהו לזה, שיתננה לו בזול:
ומן הדומה לו".
ה"מ מידי דמזבין משומא, הכא מתקלא[1] מוכח.
כי הא דרבה: שרא טרפתא וזבן מינה בישרא.
אמרה ליה בת רב חסדא, אבא שרי בוכרא,
שרי בוכרא - כשהיה כהן מביא לפניו בכור לראות מומו והיה מתירו לא היה לוקח ממנו מבשר אותו בכור. בכור נוהג בזמן הזה וכשהוא תם אינו ראוי לכלום דשוחט קדשים בחוץ:
רב חסדא - כהן הוה כדאמרינן בגיטין בהניזקין (דף נז) שמונים זוגים אחים כהנים נשואין שמונים זוגות אחיות כהנות:
ולא זבן מיניה בישרא.
אמר לה: ה"מ בוכרא, דאשומא מזדבן.
בכור נמכר באומד ולא במשקל כדאמרינן בבכורות (דף לא.) כל פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר:
הכא, מתקלא מוכח.
מתקלא מוכח - שהכל רואין שהוא שוקל ליטרא בדינר כמותו לאחרים ונותן המעות מיד:
מאי איכא,
מאי איכא - במה יכולין לחשדני:
משום אומצא מעלייתא?
משום אומצא מעלייתא - ששוקלין לי הליטרא ממיטב הבשר:
כל יומא, אומצא מעלייתא זבנו לי.
כל יומא נמי - חולקין לי כבוד ומוכרין לי מן המיטב:
start here
אמר רב חסדא: איזהו תלמיד חכם?
זה הרואה טרפה לעצמו.
זה הרואה טרפה לעצמו - כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר ואינו חס עליה ואוסרה:
ואמר רב חסדא, איזהו: (משלי טו) "שונא מתנות יחיה"?
זה הרואה טרפה לעצמו.
הרואה טרפה לעצמו - ודאי שונא מתנות אחרים הוא שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר:
דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא: כל מי שקורא ושונה ורואה טרפה לעצמו, ושימש תלמידי חכמים -
ושמש תלמידי חכמים - גמר לתרץ טעמי המשנה ומשניות הסותרות זו את זו והיינו גמרא:
עליו הכתוב אומר: (תהילים קכח) "יגיע כפיך כי תאכל,
יגיע כפיך כי תאכל - דכיון דעל שלו אינו חומד כל שכן שאינו חומד בשל אחרים לגנוב ולגזול:
אשריך וטוב לך".
רב זביד אמר: זוכה ונוחל שני עולמות: העולם הזה, והעולם הבא.
"אשריך" - בעולם הזה, "וטוב לך" - לעולם הבא.
ר' אלעזר, כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה מידי - לא שקיל.
וכי הוו מזמני ליה -
מזמני ליה - לאכול אצלם:
לא אזיל.
אמר: לא קא בעי מר דאיחי?!
דכתיב: "ושונא מתנות יחיה".
רבי זירא: כי משדרי ליה, לא שקיל. כי הוו מזמנין ליה, אזיל.
אמר
היכי עביד הכי והא תניא חכם שטימא כו'. וא"ת דלקמן (דף מט.) גבי ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף רב אדא בר מניומי מכשיר וי"ל דהתם אגמריה סמיך כדאמרינן בסוף פ"ב דנדה (דף כ:) גבי ילתא דאייתית דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה ואייתית קמיה דרב יצחק בר' יהודה ודכי לה ופריך עליה מחכם שטימא כו' ומשני דמעיקרא טמי טמוי לה כיון דאמרה כל יומא הוה דכי לי רבה בב"ח כה"ג וההוא יומא חש בעיניה הוה דכי לה ובעי התם כזה התיר לי פלוני חכם מהו פירוש נאמנת או אינה נאמנת ובעי למיפשט מעובדא דילתא דנאמנת ומשני רב יצחק בר' יהודה אגמריה סמך ופירש שם בקונטר' דהדר ביה מאידך שנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה דכיון דאגמריה סמך רשאי להתיר מה שאסר חבירו וכי אמר דאין חבירו רשאי להתיר היינו מסברא ולפירושו בשמעתין נמי למאי דמסיק דאגמריה סמך לא צריך למאי דמשני רב לא אסר ולא מידי אלא דהאמת מתרץ ולכאורה היה נראה פשט ההלכה דנדה אגמריה סמך ולכן האמין לדבריה ולעיל צריכין לשנוייא קמא דמעיקרא טמויי טמי לה וההיא עובדא דלקמן (דף מט.) דמחט שנמצאת בסמפונא דכבדא שמא היו שניהם בבית המדרש ונשאלה השאלה לפניהם לשניהם אי נמי לא ידע שאסר חבירו:
וכן העדים שהעידו כולם רשאין ליקח' כו'. דשנים אינם חשודים כדאמרינן בפ"ב דיבמות (דף כה:) ומ"מ לבעל נפש טוב להרחיק ואם תאמר ועדים היאך רשאין ליקח כו' בשלמא חתומים על גט אשה או על שטר מקח לא חשו חכמים למעשה דמעשה לא עבדי אבל דבורא אמרי כדאמרינן בפרק התקבל (גיטין דף סז.) אמר לעדים אמרו לסופר לכתוב ולעדים ויחתמו לא תעשה בישראל כזאת דחיישינן שמא תשכיר עדים וכן מיאנה או שחלצה בפניו היאך ישאנה הא לא עבדי התם מעשה ויש לומר דכל דבר שנגמר על פיהם חשיב מעשה אבל התם שאינו אלא דבור בעלמא שאומר מן הבעל אל הסופר לכתוב ולעדים לחתום ואפשר שהם לא יעשו ולא תתגרש וגם אם אין גומרין הדבר אינם חוששין ואם תאמר דן את הדין דהכא היאך רשאי ליקח והלא יחיד הוה מדקתני דן דמכח מתני' דבכורות (דף כח:) דתנן דן את הדין מייתי בפ"ק דסנהדרין (דף ו.) דשנים שדנו דיניהם דין ולאו דוקא ב' אלא ה"ה אחד ואין לומר דדיין לא חשיד דהא אמרינן בפ"ב דיבמות (דף כה:) החכם שאסר את האשה בנדר דלא ישאנה ושמא חיישינן התם טפי שמא עיניו נתן בה ועוד יש לומר דההיא דבכורות מוכחא טפי דביחיד איירי דקתני רישא מי שאינו מומחה וראה את הבכור כו' בפרק עד כמה (בכורות דף כח:) ולהכי דייק מינה בסנהדרין:
איזהו תלמיד חכם. דמהדרי ליה אבידתו בטביעת עין זה הרואה טרפה לעצמו: