דגלדאי.
דגלדאי - רצענין:
ואמרי לה: בשוקא דרבנן.
חזי הנך דקיימן, כנדי כנדי,
כנדי כנדי - צמחין גדולים כבדים בריאה:
ולא אמר להו ולא מידי.
רבי אמי ורבי אסי: הוו חלפי בשוקא דטבריא, חזי הנך דקיימי טינרי טינרי,
טינרי - צמחים גדולים מכנדי וכבר הוקשו כסלע. ואלו הן אותן המצוין בבהמות שלנו בריאה ואין מראיהן דומה לריאה אלא דומין כמראה מוגלא. ולאו היינו אטום בריאה - דאטום אין שם צמח ואינו משתנה מן הריאה אלא שאין עולה בנפיחה:
ולא אמרי להו ולא מידי:
אתמר: מחט שנמצאת בריאה.
מחט שנמצאת בריאה - ואין הריאה נקובה מבחוץ ואין הרוח יוצא ממנה:
רבי יוחנן ורבי אלעזר ורבי חנינא: מכשרי.
רבי שמעון בן לקיש ורבי מני בר פטיש ורבי שמעון בן אליקים: טרפי.
לימא בהא קמיפלגי.
דמר סבר, חסרון מבפנים,
חסרון מבפנים - שהברזל אוכל הבשר סביבותיו כששוהה שם ומחסרו:
שמיה חסרון.
ומר סבר: לא שמיה חסרון.
לא.
דכולי עלמא: חסרון מבפנים: לא שמיה חסרון.
ה"ג לא דכולי עלמא לא שמיה חסרון - דהא הכי אוקימנא לעיל דאכשרי ריאה שנשפכה כקיתון. ועוד אי גרסי' דכ"ע שמיה חסרון אי נמי סמפונא נקט ואתא כדמפרש - מ"מ כיון שנמצא בבשר הריאה אי אפשר בלא חסרון כדפרי':
והכא, בהא קמיפלגי.
מר סבר: סמפונא נקט ואתאי.
סמפונא נקט ואתא - דרך הקנה נכנס ובא בסמפונות ומן הסמפונות לבשר, ומ"מ קרום החיצון לא ניקב. ואע"פ שאין דרך הקנה לבלוע אפ"ה הואיל דאיתא לריאה קמן ולא חזינן דאינקבא ע"כ סמפונא נקט ועל ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן:
ומר סבר: נקובי נקיב ואתאי.
נקובי נקיב - דרך הוושט בא ונכנס שאין דרך הקנה לבלוע ונקבה את הדקין ויצאה ונקבה את קרום הריאה ונכנס לתוכה: והלכתא כהנך רבנן דמכשרי דהא רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן. ועוד דקם ליה בשיטתייהו רבי אמי ורב אשי דאמרי לקמן אי קופא לגיו סמפונא נקט ואתא - אלמא עבידא קנה שיכנס לתוכו מחט ולא מחזקינן איסורא הואיל ואין נקב ניכר בו. ודוקא כי אתא כולה ריאה לקמן אבל נחתכה קודם שבא לפנינו חיישינן דלמא אי הוה ריאה קמן הוה נקובה. והכי פסק רבי אמי לקמן בשמעתין:
ההיא מחטא דאשתכח בחיתוכא דריאה.
בחיתוכא - לאחר שנחתכה נמצאת באחד החתיכות:
אייתוה לקמיה דרבי אמי: סבר לאכשורה.
סבר לאכשורה - דקסבר סמפונא נקט וחסרון מבפנים לא שמיה חסרון:
איתיביה רבי ירמיה, ואיתימא רבי זריקא: "הריאה שניקבה או שחסרה".
מאי חסרה?
אילימא, מבחוץ. היינו ניקבה?
אלא לאו, מבפנים. וש"מ, חסרון מבפנים שמיה חסרון.
הדר שדרוה לקמיה דרבי יצחק נפחא,
שדרה קמיה דרבי יצחק - ולא משום הך קושיא דהא איכא לשנוייה כדשנינן לעיל (מז:) לעולם מבחוץ ולרבי שמעון איצטריך. אלא משום דנחתכה הריאה לא סמך אגמריה למימר סמפונא נקט ועל דדלמא אי הוה ריאה לקמן הואי נקובה ותדע דמשום הך ספיקא הדר ביה דהא כי הדר אהדרוה קמיה טרפה מהאי טעמא:
סבר לאכשורה.
איתיביה רבי ירמיה, ואיתימא ר' זריקה: "הריאה שניקבה או שחסרה".
מאי חסרה?
אילימא, מבחוץ. היינו ניקבה?
אלא לאו, מבפנים.
וש"מ, חסרון מבפנים שמיה חסרון.
הדר שדרוה לקמיה דר' אמי, וטרפה.
אמרי ליה, והא רבנן מכשרי?
והא רבנן - דלעיל מכשרי רבי יוחנן ורבי אלעזר ור' חנינא:
אמר להן: הן הכשירו
שיודעים מאיזה טעם הכשירו.
שיודעין מאיזה טעם הכשירו - שהרי באת כל הריאה לפניהם וראוה שלמה הלכך על כרחיך דרך הקנה נכנסה:
אנן, מאיזה טעם נכשיר.
דלמא, אי הוה ריאה קמן, מינקבה.
דלמא - הוה נקובה שרוב הנכנסין דרך הוושט נכנסין ואי בוושט נכנס ודאי ניקבה:
טעמא דליתא, הא איתא ולא מינקבה[1],
הא איתא - לריאה ולא ניקבה:
כשרה?!
כשרה - ומשום טעמא דבסמפונא נקט ועל. ונהי נמי דדרך הסימפון בא הרי לא בסמפונות נמצאת ועל כרחך ניקבה הסמפון ויצאה לבשר הריאה. ואמר רב נחמן האי סמפונא דאינקיב טרפה:
והאמר רב נחמן: האי סמפונא דריאה דאינקיב - טרפה?
ההוא לחבירו אתמר.
לחבירו אתמר - אצל פיצול, כשמתפצל מחבירו ניקב אצל דופן של חבירו דכיון דדופן חבירו קשה הוא דייר"ש בלע"ז עומד כנגדו ואינו סותם הנקב ולא מגין עליה. אבל ניקב לאחר פיצולו ברחוק בשר הריאה שהוא רך נכנס לנקב ומגין עליו. והא לא אמרינן דילמא אינקיב לחבריה - דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן, אי לא איתחזוק. כגון היכא דליתא לריאה קמן דע"כ חזקה היא זו שרוב הנבלעין אין נבלעין אלא דרך הוושט ומשם לא יצתה בתוך הריאה בלא נקיבת דקין וריאה:
והאמר רב נחמן: האי הדורא דכנתא,
כנתא - אנטלי"ר בלע"ז חלב טהור:
הדורא דכנתא - דקין הסובבין אותו סביב כעגולה:
דאינקיב להדי חבריה -
דאינקיב לחבריה - שניקב באותו צד שבינו לחברו שלא ניקב חיצון שבכולן:
מגין עליה.
אמר רב אשי: טרפות קא מדמי להדדי?! אין אומרין בטרפות זו דומה לזו.
שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיה.
שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה - נחתך בשר רגלים למעלה מצומת הגידין ולא נשבר העצם - כשרה. נחתכה למטה במקום צומת הגידין אע"פ שנמוך מכאן - טרפה כדאמרינן לקמן. וכן שניטל צומת הגידין בפ' בהמה המקשה (לקמן דף עו.) ואע"פ שלא נחתך העצם:
ההיא מחטא דאישתכח בסמפונא רבה דריאה.
אתיוה לקמיה דרבנן טרופאי.
רבנן טרופאי - הנך רבנן דלעיל רבי מני וריש לקיש ורבי שמעון דטרפי למחט שנמצאת בריאה:
לא אמרו בה: לא איסור ולא היתר.
היתר לא אמרי בה - כשמעתייהו.
כשמעתייהו - דמחזקי ריעותא מספיקא דחיישינן שמא דרך הוושט נכנסה תחלה וניקבה כרס או דקין ויצתה:
איסור נמי לא אמרי בה - כיון דבסמפונא רבה אישתכח,
כיון דבסמפונא רבה אישתכח - מי מכוונה לאותו סמפון אם דרך וושט נכנסה. הלכך דברים ניכרים על כרחנו דבסמפונא נקט ועל דרך הקנה ובא לסמפונות הריאה:
אימא סמפונא נקט ואתאי.
ההיא מחטא דאישתכח בחתיכה דכבדא
סבר מר בריה דרב יוסף למיטרפה.
אמר ליה רב אשי, אילו אשתכח בבשרא כה"ג הוה טריף מר?
הוה טריף מר - בתמיה כלומר וכי נקובת הכבד טרפה הוא:
אלא אמר רב אשי, חזינא, אי קופא לבר, נקובי נקיב, ואתאי.
אי קופא לגיו, סמפונא נקט, ואתאי.
אי קופא לגיו: אם ראשה העב שהיא נקובה בו נחבא בתוך הכבד וחודה שקורין פונט"ה יוצא לתוך חלל הבהמה ודאי סמפונא נקט ואח"כ ניקב חודה את הסמפון ויצא לכבד וממנו לחוץ. ואי קופא לבר לחלל הבהמה ופיה לתוך הכבד ודאי דרך הוושט נכנסה תחלה וניקבה הדקין ויצתה ונכנס פיה לכבד:
וה"מ, באלימתא,
באלימתא - מחט עבה שאינה יכולה לנקב דרך קופא שלה, אבל בקטינתא כגון מחטין שלנו שמנקבין בשר אפילו דרך קופא שלהן:
אבל קטינתא, לא שנא קופא לגיו, לא שנא קופא לבר - נקובי נקיב ואתאי.
ומאי שנא ממחט שנמצאת