ולדידן, מיסתם נמי לא סתים?
ולדידן אפילו מיסתם נמי לא סתים - בתמיה לדידן בני בבל נהי דלא אכלי ליה להכי מיהא מחזקינן ליה בחלב טהור להיות סותם שמע מינה ההיא דפליגי ביה בני א"י ובני בבל קרי ליה רב נחמן בר חימצא והיינו דאייתרא חלב שבמקום היתר שהקיבה עשויה כקשת ומבחוץ קרי דאקשתא ומבפנים לעוגל קרי דאייתרא חבל ובדאייתרא פליגי כדמפרש ואזיל:
דאקשתא, כולי עלמא לא פליגי, דאסיר.
דאקשתא כולי עלמא לא פליגי - דבין לבני בבל ובין לבני מערבא אסור דאפילו רבי עקיבא דאמר לעיל (דף מט) תותב קרום ונקלף אסור דהאי נמי לתותב דמי שאינו מחובר אלא באמצע הקשת שקורין פישט"א:
כי פליגי, דאייתרא.
כי פליגי דאייתרא - בני בבל סברי לה כר' ישמעאל דאמר כל קרום ונקלף חלב טמא הוא והאי נמי קרום ונקלף הוא ובני מערבא כר' עקיבא דבעי תותב קרום ונקלף והאי לאו תותב הוא:
איכא דאמרי, דאייתרא, כולי עלמא לא פליגי, דשרי.
איכא דאמרי - דאייתרא כולי עלמא [לא פליגי] דשרי דכר' עקיבא סברי להו:
כי פליגי, דאקשתא.
כי פליגי דאקשתא - מאן דאסר סבר תותב הוא ומאן דשרי סבר כיון דמחובר במקצת לאו תותב הוא ולהאי לישנא בתרא לא מתוקמא מילתיה דרב נחמן דכיון דבאקשתא דפליגי ביה אמר רב נחמן דסתים כ"ש דאייתרא דכולהו שרו ואם כן מאן לא סתים ודרב נחמן אלישנא קמא והכי מסתברא כלישנא קמא כדאמרינן במקום שנהגו (פסחים דף נא) כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא עול לגביה רב אויא וכסייה מן קמיה משום דבני בבל אסרי לה ולדידן תרווייהו אסירי דבתר בני בבל גררינן דאנן בני גולה אנן וכלישנא קמא ולחומרא דכל היכא דאיכא תרי לישני בגמרא אי מידי דאורייתא הוא זיל לחומרא ובדרבנן זיל בתר בתרא:
כי הא דאמר רב אויא אמר רבי אמי, מקמצין.
כי הא - אלישנא קמא קאי:
וכן אמר רבי ינאי משום זקן אחד, מקמצין.
אמר רב אויא, הוה קאימנא קמיה דרבי אמי, קמצו, והבו ליה, ואכל.
רבי אמי - מערבאה הוא ואמר מקמצין נוטלין ממנו מעט למעלה מההיא דאייתרא מפני שחלב הקרב שוכב עליו ואוכלין השאר:
שמעיה דרבי חנינא, הוה קאי קמיה דרבי חנינא, א"ל, קמוץ, הב לי, דאיכול.
חזייה, דהוי קמחסם.
מחסם - לשון (דברים כה) לא תחסום מגמגם:
אמר ליה, בבלאה את, גום, שדי.
בבלאה את - שנהגו בו איסור:
גום - חתוך עד עיקרו כולו והשלך, גום כמו גוממו עם השופי לקמן (דף צב):
תניא, "רשב"ג אומר, בני מעיין שניקבו, וליחה סותמתן, כשרה".
ליחה - מבפנים היא:
מאי ליחה?
אמר רב כהנא, שירקא דמעייא. דנפיק, אגב דוחקא.
שירקא דמעייא - גליד"א ואדוקה בהן מבפנים ומוציאין אותה מהם בדוחק:
גמירי חבריא דרבי אבא, מרבי אבא, ומנו? רבי זירא.
גמירי חבריא דרבי אבא מרבי אבא - הא שמעתא לקמן דרבי אבא בריה דרבי חייא ולאו היינו רבי אבא קמא:
ואמרי לה חבריא דרבי זירא מר' זירא ומנו? רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא.
הכי אמר רבי יוחנן, הלכה כרשב"ג, בטרפה. והלכה כרבי שמעון, באבל.
הלכה כרשב"ג בטרפה, הא, דאמרן.
כרבי שמעון באבל, מאי היא?
דתנן, "כל שלשה ימים הראשונים, בא ממקום קרוב, מונה עמהן. ממקום רחוק, מונה לעצמו.
כל שלשה ימים הראשונים - של אבלות:
מכאן ואילך, אפילו בא ממקום קרוב, מונה לעצמו.
בא ממקום קרוב - אם לא היה אחד מן האבלים בבית והיה במקום קרוב בתוך מהלך יום אחד וראוי הוא לדעת בו ביום אע"פ שלא ידע חל אבלות עליו ובלבד שיבא בתוך שלשה ימים ומונה אבלותו מיום ראשון:
רבי שמעון אומר, אפילו ביום השביעי, בא ממקום קרוב, מונה עמהן".
אמר, מאן דהוא, איזכי ואיסק ואגמרה לשמעתא, מפומיה דמרה.
אמר מאן דהוא - אחד מן התלמידים ולא היו זכורין אלו שסידרו הגמרא מי הוה:
אזכי ואיסק - לארעא דישראל לאתריה דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא:
ואגמרה - לשמעתא דרבי חייא בר אבא ואגמרה משמיה אי אמר הלכה כר' שמעון או לא:
כי סליק, אשכחיה לרבי אבא בריה דר' חייא בר אבא.
א"ל, אמר מר, הלכה כרשב"ג בטרפה?
א"ל, הא, אין הלכה אמרי.
כרבי שמעון באבל מאי?
א"ל פלוגתא נינהו.
דאיתמר, רב חסדא אמר, הלכה. וכן אמר רבי יוחנן, הלכה.
ורב נחמן אמר, אין הלכה.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה.
ואין הלכה כרבן שמעון [ב"ג] - הש"ס קא פסיק לה:
והלכה כרבי שמעון, באבל.
דאמר שמואל, הלכה, כדברי המיקל, באבל.
אמר רב שימי בר חייא, מקיפים בבני מעיים.
מקיפין בבני מעיים - אם נמצאו נקובים ואין אנו יודעין אם קודם שחיטה ואם לאחר שחיטה נוקבין נקב אחר בצידו ורואין אם מראיהן שוין כשרה דבידוע שלאחר שחיטה היה:
הנהו בני מעיים דאתו לקמיה דרבא.
אקפינהו, ולא אידמו.
אתא רב משרשיא בריה, ממשמש בהו, ואידמו.
ממשמש בהו - ממשמש בהן בנקבים האחרים ונהפכו למראה אחד:
ואדמו - ואכשרה:
אמר ליה, מנא לך הא?
מנא לך הא - שידעת לעשות חכמה זו:
אמר ליה, כמה ידי ממשמשו בהני מקמי דליתי לקמיה דמר.
א"ל - מעצמי הבינותי דאמינא כמה ידי ממשמשות בנקבין קמאי מקמי דליתי קמיה דמר:
אמר ליה, חכים ברי בטרפות, כרבי יוחנן.
כר' יוחנן - בכל מילי, לישנא אחרינא רבי יוחנן חכים בטרפות דאמרינן לקמן שדר ליה שמואל תריסר גמלי ספיקי דטריפתא בפרק גיד הנשה (לקמן דף צה):
רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו, מקיפים בריאה.
מקיפין בריאה - היכא דליכא למיתלי בטבחא:
אמר רבא, לא אמרן אלא באותה ערוגה, אבל מערוגה לערוגה, לא.
ערוגה - דופן הריאה ימיני או שמאלי:
והלכתא, אפילו מערוגה לערוגה. מדקה לדקה. ומגסה לגסה.
מדקה לדקה - אפילו בהמה אחרת דוגמתה לישנא אחרינא מגסה לגסה מאומה לאומה ומדקה לדקה מאונא לאונא וזאת נראית לי שאין מקילין כל כך:
אבל לא מגסה לדקה. ולא מדקה לגסה.
אביי ורבא דאמרי תרוייהו, מקיפין בקנה.
מקיפין בקנה - אם נמצאת פסוקה לאחר זמן או קדורה כאיסר:
אמר רב פפא, לא אמרן, אלא באותה חוליא. אבל מחוליא לחוליא, לא.
באותה חוליא - לענין קדורה כאיסר נקט לה, חוליא שלש טבעות דטבעת אחת אין עוגל כאיסר וקודרין עוד אחרת באותה חוליא עצמה ומקיפין:
והלכתא, אפילו מחוליא לחוליא. ומבר חוליא לבר חוליא.
בר חוליא - הוא קלישות הקנה מן הצדדין ומתחתיה שרצועות הבשר מחברת ראשי הטבעות ואף התנוך הולך ודק מעוביו מאמצעיתו ולצדדין לכאן ולכאן על פני כל הקנה:
אבל לא מחוליא לבר חוליא, ולא מבר חוליא לחוליא.
מחוליא לבר חוליא - ממקום עוביה של זו למקום קלישותה של זו:
אמר זעירי חלחולת שניקבה, כשרה. הואיל ויריכים מעמידות אותה.
חלחולת - היא כרכשא טבחייא:
מעמידות - סותמות אותה שהרי אדוקה בהן:
וכמה?
אמר רבי אילעי אמר רבי יוחנן, מקום הדבק, ברובו. שלא במקום הדבק, במשהו.
מקום הדבק - שהיא דבוקה בירכים:
ברובו - אפילו נקדר וניטל דופנה עליון או תחתון ברובו כשרה שאין דרך הריעי היוצא דרך הנקב לחזור לאחוריו וליפול לתוך חלל הגוף מפני שמקום דחוק הוא השדרה מלמעלה ועצמות האליה שקורין הנקא"ש ומכאן ולמטה הן מחוברין בחסחוס:
אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דרב נחמן, אמר, לאו מי אמינא לכו, לא תתלו ביה
_____________________________________
תוספוס
כי פליגי דאייתרא - ההיא דפסחים פרק מקום שנהגו (דף נא.) כי סליק רבה בר בר חנה אכל דאייתרא מיתוקם כי האי לישנא:
דאייתרא כולי עלמא לא פליגי דשרי - ולהאי לישנא מפרש מילתא דרב נחמן בניחותא אינהו מיכל קא אכלי ליה השתא לדידן דלא אכלינן אפי' סותם אינו.
ולא כפירוש הקונטרס דפירש דלהאי לישנא בתרא לא מתוקמא מילתיה דרב נחמן:
אפילו ביום שביעי בא ממקום קרוב מונה עמהם - לכאורה היה נראה דיום שביעי לאו דוקא אלא בלילה של שביעי דאכתי לא פסק אבלות מינייהו דאי ביום השביעי הא מקצת היום ככולו ואין שייך לומר מונה עמהם.
ומיהו אפילו ביום שביעי ממש איירי דבמועד קטן (דף כב.) מוקי לה כשעדיין המנחמים אצלו דאכתי קאי באבלותיה עד שילכו להם:
מדקה לדקה ומגסה לגסה - פירש רבינו חננאל מסתמא מבהמה דקה לבהמה דקה להקל. דאי באונא ואומא הוה ליה למימר קטנה וגדולה כדאמר רבי יהודה גבי כרס: