דף יז,א
היינו דאמר ליה רבן שמעון בן גמליאל, "אפילו עד עשרה דורות, פטורין".
היינו דקאמר רשב"ג - את אמרת שתי דורות למטה מצאן ברזל ותו לא ואנא אמינא אפילו עד עשרה דורות נמי פטורין והוא הדין טפי מעשרה אלא כי האי מנינא נקט בכמה דוכתי וקרא נמי נקיט להו דכתיב (דברים כג) גם דור עשירי והן אסורין לעולם אצטריך למיתני הכי דאם הוי תני אפילו ולדי ולדות פטורין הוה אמינא הני הוא דפטר רבן גמליאל טפי מהני לא כי היכי דשמעינן ליה לתנא קמא דפטר ולדי ולדות אע"ג דלא מבהמותיו של עובד כוכבים ממש נולדו ומחייב בולדי [ולדי] ולדות לתת ולדן לכהן הכי נמי לרשב"ג אע"ג דפטר בולד ולדי בחד דרא טפי מחייב:
אלא לרב הונא דאמר, לא נחית תנא קמא לדרי, מאי, "אפילו עד עשרה דורות"?
אלא לרב הונא דאמר לא נחת תנא קמא למיפטר דרי - דלא פטר אלא ולדות של צאן ברזל הואיל ויצאו מבהמותיו ממש של עובד כוכבים למה ליה לרשב"ג למימר עד עשרה דורות לימא אפילו ולדי ולדות פטורין ושמעינן מינה כי היכי דפטר ולדי ולדות אע"ג דלא מבהמותיו של עובד כוכבים ממש יצאו הוא הדין נמי עד עשרה דורות:
אמר לך רב הונא, רבן שמעון בן גמליאל אהעמיד קאי, דנחית לדרי.
אהעמיד קאי - שהעמיד ולדות תחת אמותיהן קאי דנחת תנא קמא למיפטר דרי:
תא שמע, "המקבל צאן ברזל מן הגוי, ולדות, פטורין. וולדי ולדות, לא".
תיובתא דרב יהודה?
אמר לך רב יהודה, אימא, "הן, וולדותיהן".
אימא הן וולדות - דמשמע תרי דרי הן הולדות וולדות אחרים:
איכא דאמרי, "הן, וולדותיהן, פטורין".
תיובתא דרב הונא?
אמר לך רב הונא, אימא, "הן וולדות, פטור. וולדי ולדות, חייב":
אימא הן וולדות - כלומר הן הולדות עצמן ולא תימא וולדות:
רחל שילדה מין עז כו': אתא רב אושעיא מנהרדעא, ואייתי מתניתא בידיה.
"רחל בת עז, ועז בת רחל.
ר' מאיר מחייב, וחכמים פוטרין".
אמר ליה רב הושעיא לרבה, כי עיילת לקמיה דרב הונא בעי מיניה, "ר' מאיר מיחייב" למאי?
אילימא לבכורה?
ולית ליה לרבי מאיר, (במדבר יח) "אך בכור שור", עד שיהא הוא שור ובכורו שור?!
אלא לראשית הגז.
ולית ליה, הא דתנא דבי רבי ישמעאל, "כבשים שצמרן קשה פטורין מראשית הגז.
שנאמר, (איוב לא) "ומגז כבשי יתחמם""?!
מגז כבשי יתחמם - אלמא בת חימום קרי גז דלא בת חימום לא קרי גז והך עז בת רחל צמרה קשה דצמר עזים קשה הוא:
אמר ליה, ניחזי אנן.
הכא במאי עסקינן, ברחל שילדה מין עז, ואביו תייש, ובחוששין לזרע האב, לענין אותו ואת בנו, קמיפלגי.
חוששין לזרע האב - אם שוחט האב והבן ביום אחד והילכך רבי מאיר מחייב אם שחטו ובתו חייב הואיל וזה דומה לו:
דר' מאיר סבר, חוששין לזרע האב.
ורבנן סברי, אין חוששין לזרע האב.
אין חוששין - בעז בת עז ושחט אותה ואת אביה ביום אחד:
אי הכי, ליפלגו בחוששין לזרע האב בעלמא, בפלוגתא דחנניה ורבנן?
כי היכי דפליגי חנניה ורבנן - בשחיטת חולין בפרק אותו ואת בנו (דף עח) דחנניה מחייב וחכמים פוטרין:
אלא לעולם, לבכורה.
והכא במאי עסקינן, ברחל בת רחל בת עז.
ברחל בת רחל - וגבי עז בת רחל עז בת עז בת רחל מיירי:
מר סבר, זיל בתר אימיה, והאי לאו נדמה הוא.
ומר סבר, זיל בתר אימיה דאימיה, והאי נדמה הוא.
ואיבעית אימא, ברחל בת עז בת רחל.
ואב"א ברחל בת עז בת רחל - וחדא קתני ברחל בת עז ואותה עז היתה בת רחל:
מר סבר, חזרה שייות למקומן.
ר"מ מחייב ליתנן לכהן דחזרה שיות למקומן - ולא נדמה הוא והך רחל בת עז לאו רחל ממש דהא נקבה לא קדשה בבכורה אלא מין רחל קאמר:
ומר סבר, לא חזרה שייות למקומן.
רב אשי אמר, כגון שיש בו מקצת סימנין.
ומאן חכמים?
ר"ש. דאמר, "עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו":
אמר רבי יוחנן, מודה ר"מ, בשעיר של ראש חדש, דבעינן בן שעירה.
מודה ר"מ - אע"ג דלענין בכורה סבר חזרה שיות למקומה הכא בעינן שיהא ממשפחת עזים מששת ימי בראשית:
מאי טעמא?
אמר קרא, (במדבר כח) "אחד", המיוחד ובא, מששת ימי בראשית.
והא מהכא נפקא! מהתם נפקא?!
(ויקרא כב) "שור או כשב", פרט לכלאים. "או עז", פרט לנדמה.
צריכא.
דאי מהתם, הוה אמינא ה"מ היכא דלא נחת לדרי, אבל היכא דנחת אימא לא.
ה"מ דלא נחית לדרי - כלומר דאינו נדמה לעז אם אמו אלא לאמו גופיה הוי נדמה דאינו דומה לאמו אבל היכא דנחת לדרי דלגבי אמו לא הוי נדמה דדמי לאמו אלא לגבי אם אמו הוי נדמה אימא לא קמ"ל אחד דבעינן מיוחד מששת ימי בראשית:
ואי מהכא, הוה אמינא, ה"מ לגבי קרבן חובה, אבל נדבה לא.
ואי מהתם - דאי כתב אחד ולא כתב עז הוה אמינא הני מילי דנדמה פסול לקרבן חובה כגון שעיר מוסף דראש חדש דחובה הוא אבל לקרבן נדבה ליתכשר האי דנקט שעיר ראש חדש הוא הדין לשעירי רגלים דכתיב בהן אחד אלא קמא דכולהו נקט:
צריכא.
אמר רבי אחא בר יעקב, הכל מודים דאין לוקין על צמרו משום כלאים.
על צמרו - של שה שאינו מיוחד שה לדורותיו:
שנאמר, (דברים כב) "לא תלבש שעטנז", מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה.
אמר רב פפא, הכל מודים שצמרו פסול לתכלת.
שנאמר, "לא תלבש שעטנז, גדילים תעשה לך".
מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה.
אמר רב נחמן בר יצחק, הכל מודים שאין צמרו מטמא בנגעים.
שנאמר, (ויקרא יג) "בבגד צמר או בבגד פשתים".
מה פשתים שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה.
אמר רב אשי, אף אנו נאמר, הדלה הגפן על גבי תאינה, יינו פסול לנסכים.
מ"ט, (ויקרא כג) "זבח ונסכים".
מה זבח שלא נשתנה, אף נסכים שלא נשתנו.
מה זבח שלא נשתנה - דהא נדמה פסול לקרבן:
מתקיף לה רבינא, הדלה פשתן על גבי היגא, ה"נ דלישתני?!
אלא מעתה - משום דהדלה על גבי תאינה חשבת ליה שינוי:
א"כ, לא מצית אמרת, "מה פשתן, שלא נשתנה", דהא פשתן נמי משתני?
א"ל, זה נשתנה ריחו, וזה לא נשתנה ריחו:
זה נשתנה ריחו - יין של אותו גפן:
משנה רחל שלא ביכרה, וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחת.
רבי יוסי הגלילי אומר, שניהן, לכהן.
שנאמר, (שמות יג) "הזכרים לה'".
הזכרים - משמע שנים:
וחכ"א, אי אפשר לצמצם. אלא אחד לו, ואחד לכהן.
א"א לצמצם - שיצאו שני ראשיהן כאחד אלא האחד יצא תחלה ולא ידעינן הי ניהו:
ר"ט אומר, הכהן בורר לו את היפה.
ור"ט - מפרש וקאמר בורר את היפה מפרש בגמ' טעמא:
ר"ע אומר, משמנין ביניהן.
משמנין ביניהם - מפרש בגמרא דכהן נוטל כחוש:
והשני, ירעה, עד שיסתאב.
והשני - שנשאר לישראל ירעה עד שיסתאב ואח"כ יאכל דספק בכור הוא הילכך אינו נשחט תמים ובאותו של כהן לא אצטריך למימר דודאי אינו נשחט עד שיהא בו מום דבזמן הזה מיירי א"נ בזמן הבית מיירי ודכהן לא חזי להקרבה וספק בכור הוא ואיכא למיחש משום חולין בעזרה לפיכך נמי יאכל במומו והאי דנקט של ישראל ירעה עד שיסתאב משום דבעי למימר וחייב במתנות גבי ישראל דאילו כהן פטור מן המתנות לגמרי כדמפרש בשחיטת חולין בפרק הזרוע והלחיים (דף קלב) הילכך תנא כולה מתניתין בישראל מיהו דכהן נמי ירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו: