אמר שמואל: אין הראש פוטר בנפלים.
אין הראש פוטר בנפלים - בן שמנה שהוציא ראשו חי והחזירו וקדמו אחיו ויצא הוי בכור לכהן שאין ראש הנפל פוטרו עד שיצא ראשו ורובו:
מ"ט: (בראשית ז, כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו - כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב רישיה, אידך לא חשיב רישיה.
רוח חיים באפיו - מי שהוא בן חיים הלך אחר אפיו דהיינו ראשו אבל אי לאו בר קיימא הוא לא חשיבי אפיה:
תנן: הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי, ובן תשעה שיצא ראשו מת. קתני מיהא: ראשו?
קתני מיהא נפל שיצא ראשו - פוטר הבא אחריו מכהן:
מאי ראשו - רובו.
וליתני רובו?
בדין הוא דאיבעי ליה למיתני רובו, ואיידי דקא בעי למיתני סיפא: בן תשעה שיצא ראשו מת - טעמא דראשו מת הא ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי - תנא רישא נמי ראשו.
איידי דבעי למתני סיפא בן ט' שיצא ראשו מת - דלא מצי למיתני רובו בהדיא אע"ג דאיהו גופיה לא משמע אלא רובו ואהכי לא מצי למיתני בסיפא רובו משום דבעי למידק מינה טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה לא הוי האחרון דראשו בן ט' חי ודאי הוי לידה ואי הוה תני רובו מת הוה משמע הא רובו חי לא הוי אחרון בכור אפי' לנחלה אבל אם יצא ראשו חי לא הוי משמע השתא דאחרון מפסיד הנחלה ואנן קיימין דראשו חי הוי כילוד משום הכי תנא ראשו ברישא ובסיפא ואע"ג דסיפא גופה דקתני ראש מת לא הוי אלא ראשו ורובו:
ומאי קמ"ל, דכיון דמפיק ליה רישיה הוה לידה
ומאי קמ"ל - מתני' אי אמרת בשלמא ראשו דוקא אשמעינן דראש הנפלים פוטרו ותנא סיפא אטו רישא אלא אי אמרת ראשו לאו דוקא ואין הראש פוטר בנפלים השתא לא אשמעינן מינה אלא דיוקא דדייקינן טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה נמי לא הוי דכיון דאפיק בן ט' חי רישיה הואיל ולאו נפל הוא הוי לידה אפי' החזירו:
תנינא? "הוציא ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד"?
הא תנינא - בפ' בהמה המקשה הוציא עובר ראשו בשעת שחיטת אמו הרי זה כילוד אפי' החזירו ואינו ניתר בשחיטת אמו:
וכי תימא אשמועינן בהמה וקמ"ל באדם - דאדם מבהמה לא יליף, דלית לה פרוזדור, בהמה מאדם לא ילפא - משום דחשיב פרצוף פנים דידיה.
בהמה לית ליה פרוזדור - אין רחם שלה בין ירכותיה הלכך חשיב הראש לידה דבגלוי הוא אבל אשה דיריכים שלה מכסים את הרחם לא חשיב ראש לידה:
הא נמי תנינא?
הא נמי תנינא - גבי אדם במסכת נדה מי שיצא רוב ראשו הוי ילוד דאפילו החזירו ולא נולד עד לאחר ק' ימים חשיב ילוד מיום ראשון וחשבינן לה ימי טומאה וטהרה מיום ראשון:
"יצא כדרכו - משיצא רוב ראשו, ואיזהו רוב ראשו - משתצא פדחתו"
יצא כדרכו - לאפוקי היכא דיצא דרך מרגלותיו דודאי לא חשיב ילוד עד יציאת רובו:
תיובתא דשמואל תיובתא.
תיובתא דשמואל - דודאי ראשו דנפלים דמתני' דוקא:
אמר רבי שמעון בן לקיש: פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה.
[פוטרת] בכ"מ - דחשיב לידה מיציאת פדחת ובכ"מ מפרש לקמיה:
פדחת - מצח:
חוץ מן הנחלה - דהבא אחריו בכור לנחלה אא"כ יצא פניו של ראשון:
מאי טעמא?
(דברים כא) יכיר אמר רחמנא.
דכתיב יכיר - והיכרא ליתא אלא בפרצוף פנים:
ור' יוחנן אמר אפי' לנחלה בכל מקום.
אף לנחלה - דפדחת נמי הוי היכרא:
לאיתויי מאי?
לאיתויי הא דתנו רבנן: "גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית
עובדת כוכבים אינה מטמאה בנדה וזיבה ולידה:
ואח"כ נתגיירה - אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה. ואינה מביאה קרבן לידה".
מיתיבי: "יכיר" - זו הכרת פנים. ואיזו היא הכרת פנים - פרצוף פנים עם החוטם.
זו הכרת פנים - דמי שהוכרו פניו ראשון הוי בכור לנחלה:
עם החוטם - וקשיא לר' יוחנן:
תני: "עד החוטם".
תא שמע: אין מעידים
אין מעידין - להשיא את אשתו דשמא לאו זה הוא:
אלא על פרצוף פנים עם החוטם?
תני: "עד החוטם".
תא שמע: פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת - אין מעידין, עד שיהו שניהם עם החוטם.
ואמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מאי קראה - (ישעיהו ג, ט) "הכרת פניהם ענתה בם"?
הכרת פניהם ענתה בם - דהכרת פרצוף פניהם עדותן אלמא פרצוף פנים בעי ופשטיה דקרא בנואפים כתיב הכרת פני הוולדות ענתה בנואפים שהקב"ה צר את הממזר בצורת פני המנאף:
שאני עדות אשה, דאחמירו בה רבנן.
ומי אחמירו? והא תנן: [יבמות קכב, א] "הוחזקו להיות משיאים: עד מפי עד, מפי אשה, מפי עבד, מפי שפחה"?
כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן.
בסופה - לאחר שכוונו יפה בזה הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפי' בעבד ושפחה:
אבל בתחלה - תחלת העדות דהיינו ראיית המת לא אקילו עד שיכירוהו יפה:
ואיבעית אימא