דף ד,ב
שאני אומר, אדם טהור נכנס לשם ונטלה.
שאני אומר כו' - אבל בקופה, הא נמצא שרץ לתוכה, ושעת מציאתה טמאה היא:
הכא נמי נימא, עורב אתא ושדא?
עורב אייתי ושדא - לאחר שטלטל הקופה לזוית אחרת, ובזוית הראשונה לא היה:
אדם דבכונה, אמרינן.
עורב דשלא בכונה, לא אמרינן.
מכדי, האי ככר ספק טומאה ברה"י הוא,
מכדי האי ככר ספק טומאה הוא - ספק נגע ספק לא נגע.
אבל אקופה לא פריך?
דהא לא איתחזיק טומאה בזוית של בית הראשון.
וכי היכי דפריך אככר, מצי למיפרך אמחט ואמטלית. ולשנויי, כדמשני:
וכל ספק טומאה ברה"י, ספקה טמא?
משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל.
שאין בו דעת לישאל - אם נגע אם לא נגע:
וכל דבר שאין בו דעת לישאל, בין ברה"ר בין ברשות היחיד, ספקו טהור.
ספקו טהור - דהא קיימא לן ספקו טמא ברה"י, משום דגמרינן מסוטה, שסוטה יש בה דעת לישאל, אם נטמאה אם לאו:
ואב"א, הכא בטומאה דרבנן.
בטומאה דרבנן - כגון הנך מעלות דחומר בקדש (חגיגה כ) "בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה" (שם יח).
ומש"ה אפילו ברה"י ספקו טהור:
דיקא נמי.
דקתני "מדף". כדכתיב (ויקרא כו) "עלה נדף":
עלה נדף - דבר הקל, ה"נ טומאה קלה.
אית דאמרי, מדף עליונו של זב.
ושבוש הוא.
דעליונו של זב מטמא ככר מן התורה.
בפרק בנות כותים (לקמן דף לב) "נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה, לומר לך, דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין"
ומעיקרא כי אותביניה הכי הוה ס"ד דעליונו של זב הוא:
וחכ"א לא כדברי זה כו': ת"ר "וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה.
לא כדברי שמאי, שלא עשה סייג לדבריו.
ולא כדברי הלל, שהפריז על מדותיו.
שהפריז - שהגדיל והרחיב מדתו, שטמאה למפרע מפקידה לפקידה:
אלא, מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה.
ומפקידה לפקידה, ממעטת על יד מעת לעת.
"מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה" כיצד?
בדקה עצמה באחד בשבת ומצאת טהורה, וישבה שני ושלישי ולא בדקה, ולרביעי בדקה ומצאה טמאה.
אין אומרים, תטמא מפקידה לפקידה, אלא מעת לעת.
"ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת" כיצד?
בדקה עצמה בשעה ראשונה, ומצאת טהורה. וישבה לה שניה ושלישית ולא בדקה. ולרביעית בדקה ומצאה טמאה.
אין אומרים תטמא מעת לעת, אלא מפקידה לפקידה".
פשיטא? כיון דבדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאת טהורה, לא מטמינן לה מעת לעת?
איידי דתנא מעל"ע ממעטת על יד מפקידה לפקידה,
איידי דתנא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה - דאיצטריך למיתניה, דלא תימא עם סילוק ידיה, ראתה באחד בשבת, תנא נמי כו':
תנא נמי מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת.
אמר רבה, מאי טעמייהו דרבנן?
מאי טעמא דרבנן - מאי האי שיעורא דמעת לעת?
דבשלמא מפקידה לפקידה דהלל, ניחא. דשמא עם סילוק ידיה, ראתה. אלא מעת לעת מאי שיעורא הוא:
אשה מרגשת בעצמה.
אשה מרגשת בעצמה - ואם איתא דעם סילוק ידיה ראתה, הות מרגשת:
א"ל אביי, אם כן
אם כן - דאשה מרגשת:
תהא דיה שעתה?
תהא דיה שעתה - ואפילו מעת לעת, אמאי מטמא למפרע:
ורבה, לחדודי לאביי הוא דבעי.
אלא מאי טעמייהו דרבנן?
כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל.
חכמים תקנו להן לבנות ישראל, שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית.
חכמים תקנו להן וכו' - מתני' היא (לקמן יא) "פעמים היא צריכה להיות בודקת" כו':
שחרית, להכשיר טהרות של לילה.
שחרית - להכשיר טהרות של לילה. להוציא מכלל ספק טומאה. שאם תמצא טהורה, תדע שלא ראתה בלילה. ולכשתמצא ערבית טמאה, יצאו אלו מספק:
וערבית, להכשיר טהרות של יום.
וזו הואיל ולא בדקה,
וזו - שבדקה עכשיו ומצאה טמאה, והרי ימים רבים שלא בדקה:
הפסידה עונה.
הפסידה עונה - כל טהרות שנתעסקה בהן בעונה הזאת, הפסידוה:
מאי עונה?
מאי עונה - הרי שתי עונות הן, היום והלילה, דהיינו מעת לעת.
כגון, אם מצאה ערבית טמאה, הפסידוה כל טהרות של יום ושל אמש:
עונה יתירה.
ומשני עונה יתירה - הפסידוה משום קנס. שהרי הפסידוה טהרות של אמש משום קנס.
אבל טהרות של יום, לאו קנס הוא.
דאי נמי בדקה שחרית ומצאתה טהורה, וערבית ומצאתה טמאה, הפסידה טהרות של יום. דהיינו, "מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת":
א"ל רב פפא לרבא, והא זימנין משכחת לה ג' עונות במעת לעת?
ג' עונות - כגון אם לא בדקה ימים רבים, ובדקה בצהרים, דמטמאין לה מעת לעת.
דהוה להו ג' עונות, היום אמש ואתמול למפרע עד צהרים.
והשתא קנסינן לה שתי עונות.
ורבנן חדא הוא דקנסו ותו לא:
השוו חכמים מדותיהן, שלא תחלוק במעת לעת.
ומשני חכמים השוו מדותיהם - שלא תחלוק במעת לעת.
זמן קבוע וחלוט נתנו לה למפרע. ואפילו עשתה אותו זמן מג' עונות.
כגון שבדקה בצהרים, ולא בדקה שחרית ואמש, לא רצו לגרוע ולמעט זמנה הקבוע לה, אלא פסקו דבריהם, שלא תתן דברים לשיעורין:
איבעית אימא, שלא יהא חוטא נשכר.
אב"א - להכי מטמינן לה מצהרים דאתמול, דאי אמרת לא נקנס אלא עונה יתירה, נמצא חוטא נשכר.
דאילו זו שלא בדקה עצמה ימים רבים, ובדקה לה היום שחרית, היתה נקנסת מעת לעת שלם. ומפני שאיחרה עד הצהרים, והוסיפה לחטוא, לא תפסיד אלא לילה וחצי יום?!:
מאי בינייהו?
איכא בינייהו דאתניסה ולא בדקה:
דאיתניסה - שנאנסה שחרית, ולא בדקה.
ללישנא דחוטא נשכר, ליכא. דהא נאנסה.
ללישנא דלא תחלוק, איכא:
כל אשה שיש לה וסת [וכו']: לימא מתני' ר' דוסא היא ולא רבנן?
דתניא.
"ר"א אומר, ארבע נשים דיין שעתן.
ד' נשים דיין שעתן - מפני שדמיהן מסולקים ואין דם מצוי בהן:
בתולה,
בתולה - בתולת דמים. שלא ראתה דם מימיה. ואפילו היא נשואה, קרי לה בתולה.
והכי מפרש במתני'.
וכולה מפרש במתני':
מעוברת, מניקה, וזקנה.
ר' דוסא אומר, כל אשה שיש לה וסת, דיה שעתה".
רבי דוסא אומר כו' - ופליגי רבנן בעלמא עליה:
אפילו תימא רבנן.
עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' דוסא, אלא שלא בשעת וסתה,
אלא שלא בשעת וסתה - דכיון דראתה שלא בזמנה, איכא למיחש דלמא מקמי הכי הוה, דהא ליכא למימר אורח בזמנו בא:
אבל בשעת וסתה, מודו ליה.
ומתניתין, בשעת וסתה, ודברי הכל.
מכלל דר' דוסא, אפילו שלא בשעת וסתה אמר?
מאן תנא להא?
דת"ר, "אשה שיש לה וסת, כתמה טמא למפרע.
כתמה טמא למפרע - עד שעת הכבוס.
אף על גב דבראייתה דיה שעתה, מטמאינן כתמה למפרע.
דהא אשכחינן בראייה טומאה למפרע, שאם תראה שלא בשעת וסתה, מטמאה למפרע:
שאם תראה שלא בשעת וסתה, מטמאה מעת לעת".
נימא רבנן היא, ולא רבי דוסא?
לימא רבנן היא - דאמרי שלא בשעת וסתה מטמאה למפרע:
אפילו תימא רבי דוסא.
ע"כ לא פליג רבי דוסא עלייהו דרבנן אלא בשעת וסתה, אבל שלא בשעת וסתה, מודי להו.
ומתניתין בשעת וסתה, ור' דוסא היא.