רבי חנינא הוא דחכים.
דרבי חנינא הוא דחכים - ומצי בדיק כה"ג:
כולי עלמא לאו חכימי.
הכי אמר רבי יוחנן, "חכמתא דרבי חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא.
מטמינא, מטהר.
מטהרנא, מטמא".
אמר רבי אלעזר, ענוותנותא דרבי חנינא גרמא לי דחזאי דמא.
ומה רבי חנינא דענותן הוא מחית נפשיה לספק, וחזי.
אנא לא אחזי?!
אמר רבי זירא, טבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא.
דאמינא, בטבעא לא ידענא, בדמא ידענא?!
למימרא דבטבעא תליא מלתא?!
והא רבה הוא דידע בטבעא, ולא ידע בדמא?
כל שכן קאמר.
ומה רבה דידע בטבעא לא חזא דמא, ואנא אחזי?!
עולא אקלע לפומבדיתא.
אייתו לקמיה דמא, ולא חזא.
אמר, "ומה רבי אלעזר דמרא דארעא דישראל הוה,
דמרא דארעא דישראל - בקי במראות דם מכל חכמי ארץ ישראל, כדמפרש לקמן:
כי מקלע לאתרא דר' יהודה
פומבדיתא - אתריה דרב יהודה.
בשילהי פ"ק דסנהדרין (דף יז) "סבי דפומבדיתא, רב יהודה ורב עינא":
לא חזי דמא,
ולא חזא - משום כבודו דרב יהודה:
אנא אחזי"?!
ואמאי קרו ליה "מרא דארעא דישראל"?
דההיא אתתא דאייתא דמא לקמיה דרבי אלעזר.
הוה יתיב רבי אמי קמיה.
ארחיה.
ארחיה - הריח בו:
אמר לה, האי דם חימוד הוא.
חימוד - שנתאוית לבעלה, וראתה הדם מחמת תאוה:
בתר דנפקה, אטפל לה רבי אמי.
א"ל, "בעלי היה בדרך וחמדתיו".
קרי עליה, (תהילים כה) "סוד ה' ליראיו".
אפרא הורמיז,
איפרא הורמיז - נכרית היתה, וכן שמה.
ואעפ"כ היתה משמרת עצמה מנדות, וקרובה להתגייר.
ואף קרבנות היתה שולחת.
ולשון יוני, "איפרא", חן. כמו, "אפריון נמטייה לרבי שמעון" (ב"מ דף קיט):
הורמיז - כמו (ב"ב דף עג) "הורמיז בר ליליתא", כלומר יופי שדים היה לה:
אמיה דשבור מלכא, שדרה דמא לקמיה דרבא.
הוה יתיב רב עובדיה קמיה.
ארחיה.
ארחיה כו' - ואע"ג דאמר לעיל רבא לא ידע בדמא?
ניסא איתרחיש ליה:
אמר לה, האי דם חימוד הוא.
אמרה ליה לבריה, תא חזי כמה חכימי יהודאי!
א"ל, דלמא כסומא בארובה.
הדר שדרה ליה שתין מיני דמא, וכולהו אמרינהו.
ההוא בתרא, דם כנים הוה, ולא ידע.
אסתייע מילתא, ושדר לה
שלח לה - משום דורון:
סריקותא
סריקותא - מסרק נאה:
דמקטלא כלמי.
מקטלא כלמי - שהורגין עליה כנים.
וסברה, ודאי הבין, ומשום הכי שלח לי האי:
כלמי - כנים. כדמתרגמינן כנים, כלמתא:
אמרה, יהודאי בתווני דלבא יתביתו.
בתווני לבאי - בחדרי הלב אתם יושבים.
"מחדרים", מתרגמי' "מתווניא".
כלומר, כל חכמה מצויה בכם:
אמר רב יהודה, מרישא הוה חזינא דמא.
כיון דאמרה לי אמיה דיצחק ברי, האי טיפתא קמייתא לא מייתינן לה קמייהו דרבנן, משום דזהימא.
לא חזינא.
לא חזינא - דדילמא אשתני.
ואע"ג דמראה דם טהור יש לה, דלמא אי אייתא טיפתא קמייתא הוה מיחזי טמא:
בין טמאה לטהורה,
בין טמאה לטהורה - כשכלין ימי טוהר של זכר או של נקבה, וראתה ביום ארבעים ואחד, או ביום שמונים ואחד:
ודאי חזינא.
חזינא לההוא דמא - אי דם טמא, מטמינא. ואי לאו מחמשה דמים הוא, מטהרינא.
דההוא ודאי טיפתא קמייתא מייתא, דלא מזהמא.
דעד השתא חזאי ואתא דם טוהר, שכל מ' לזכר ופ' לנקבה מעין פתוח.
ואפי' פסקה יום או יומים, הואיל ומוחזקת היא בדמים, לא זהמא, ומייתא טיפתא קמייתא:
ילתא, אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה.
הדר אייתא לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה, ודכי לה.
והיכי עביד הכי?
והתניא, "חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר.
אסר, אין חבירו רשאי להתיר".
מעיקרא טמויי הוה מטמי לה.
מעיקרא טמויי טמי לה - רב יצחק משום כבודו דרבה בר בר חנה:
כיון דא"ל דכל יומא הוה מדכי לי כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה, דכי לה.
ומי מהימני?
אין.
והתניא, "נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו".
כזה ראיתי - מביאה דם אחר, או שלה או של חברתה, ואומרת "כזה ראיתי, ואבדתיו".
אם דם זה טהור, לא מספקינן ליה בטומאה, משום דם האבוד.
דמהימנא למימר, כזה ראיתי:
איבעיא להו, כזה טיהר איש פלוני חכם, מהו?
כזה טיהר לי פלוני כו' - מהו שתסמוך עליה חברתה, שהראתה דמה לזו, ואמרה לה, כדם זה שלך הראתי גם אני לפלוני חכם, וטיהר:
תא שמע.
"נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו".
נאמנת אשה כו' - אלמא קים לה במראה דמים:
שאני התם, דליתיה לקמה.
דליתיה קמן - אבל הכא דאיתיה קמן ניחזי אנן:
תא שמע.
ד"ילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה, לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה.
והיכי עביד הכי?
והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר וכו'?
ואמרינן, טמויי הוה מטמי לה.
כיון דאמרה ליה דכל יומא מדכי לה כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה, הדר דכי לה".
אלמא מהימנא לה?
רב יצחק בר יהודה, אגמריה סמך.
אגמריה סמך - דפשיטא ליה דטהור.
והאי דהוה מטמא מעיקרא, משום כבודו דרבה בר בר חנה.
אבל אי הוה מספקא ליה, לא הוה סמיך עלה:
רבי ראה דם בלילה וטימא.
ראה ביום, וטיהר.
ראה ביום - לאותו דם עצמו:
המתין שעה אחת, חזר וטימא.
חזר וטימא - קס"ד דלא חזר וראהו אלא מאליו חזר בו וטימא.
דסבר, שמא אמש טמא הוה, ועכשיו שיבש, נשתנה ממראיתו ממה שהיה לו אמש, ואילו הוה לח כמתחלתו הוה נראה טמא.
לפיכך חזר בו ממה שטיהר:
אמר אוי לי שמא טעיתי.
שמא טעיתי - במה שחזרתי וטימאתי, הואיל ומראיהו עכשיו טהור:
"שמא טעיתי"?! ודאי טעה!
דתניא, "לא יאמר חכם אילו היה לח היה ודאי טמא.
אלא אמר, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"?
מעיקרא אחזקיה בטמא.
מעיקרא אחזקיה בטומאה - כלומר אמש לא מספק טימא, אלא שפיר חזייה, ואחזיק בטומאה.
דאמרי' לקמן, רבי בדק לאור הנר:
כיון דחזא לצפרא דאשתני,
דאישתני - הלבין:
אמר ודאי טהור הוה, ובלילה הוא דלא אתחזי שפיר.
כיון דחזא דהדר אשתני,
דהדר - אישתני עוד יותר:
אמר, האי טמא הוא, ומפכח הוא דקא מפכח ואזיל.
מפכח - מראה אדמומיתו עוברת.
הילכך הדר למילתיה קמייתא וטימא.
והא דאמרינן, "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"?
היכא דלא אחזיה כשהוא לח, ולא אידמי ליה כטמא:
רבי, בדיק לאור הנר.
רבי ישמעאל ברבי יוסף בדיק ביום המעונן ביני עמודי.
בין העמודים - היכא דגרסי.
ואע"ג דליכא נהורא כולי האי:
אמר רב אמי בר שמואל, וכולן אין בודקין אותן אלא בין חמה לצל.
רב נחמן אמר רבה בר אבוה, בחמה ובצל ידו:
ובצל ידו - נותן ידו כנגד חמה על הדם, ומיצל:
וכמזוג שני חלקים כו': תנא