דף כב,א
כי פליגי, בחתיכה.
כי פליגי בחתיכה - ודפלי פלויי.
דת"ק סבר, "בבשרה", למעוטי תוך חתיכה, אבל דם הנראה בבקעים טמא. דהא, "בבשרה" קרינן בה.
ורבנן בתראי סברי, אפי' פלי פלויי טהורה, דאין זה דם נדה, דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה:
מר סבר, דרכה של אשה לראות דם בחתיכה.
ומר סבר, אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה.
רבא אמר, דכולי עלמא אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה.
והכא, באשה טהורה ומקור מקומו טמא קמיפלגי.
אשה טהורה - דלאו ראייה היא.
ומיהו טיפת דם, מטמאה טהרות אם נגעה בהן, ואת האשה טומאת ערב, משום דנגעה במקור.
דקרא מתורת ראייה מעטיה, ולאו מטומאה:
דר' אליעזר סבר, אשה טהורה ודם טמא, דהא אתי דרך מקור.
ורבנן סברי, אשה טהורה ומקור מקומו טהור.
ורבנן סברי - דם נמי טהור.
והכי קאמר, "אין זה דם נדה (שתתן שום טומאה עליו), שאילו היה דם, היה לו לטמאה כנדה.
ועכשיו אין לו שום טומאה אלא כחתיכת בשר בעלמא:
בעא מיניה רבה מרב הונא, הרואה קרי בקיסם, מהו?
הרואה קרי בקיסם - הכניס קיסם בפי אמה, והוציא בו זרעו:
(ויקרא טו) "ממנו" אמר רחמנא, עד דנפיק מבשרו, ולא בקיסם.
ממנו - "אשר תצא ממנו שכבת זרע":
או דלמא, האי "ממנו" עד שתצא טומאתו לחוץ, ואפי' בקיסם נמי.
אמר ליה, תיפוק ליה, דהוא עצמו
הוא עצמו - ואפילו בלא קיסם:
אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה.
אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה - עד שיצא ממנו, כדי חתימת פי אמתו.
והכא כיון דהכניס ליה קיסם, בצר ליה שיעורא, כדי קיסם:
למימרא, דנוגע הוי?!
למימרא דנוגע הוי - מדיהיב שיעורא, מכלל דטומאת קרי לאו משום ראייה היא.
אלא משום דבשר האבר נוגע בשכבת זרע היוצא ממנו, ומשום הכי בעי שיעורא, כטומאת כל מגעות, דבעי שיעורא. כגון שרץ ונבלה ומת.
דאי ראייה חשיבא ליה, בטומאת ראייה לא בעיא שיעורא.
דהא נדה רואה היא ולא בעיא שיעורא:
אלא מעתה, אל יסתור בזיבה?
אל יסתור בזיבה - זב שפסק והתחיל למנות ז' ימי ספירו וראה קרי, אל יסתור את מנינו, כי היכי דאי נגע בשרץ, לא סתר לספירת זיבתו:
אלמה תניא, (ויקרא טו) "'זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע'
אלמה תניא זאת תורת הזב - הקיש הכתוב שכבת זרע לזיבה:
מה זיבה סותרת, אף שכבת זרע נמי סותר"?
מה זיבה סותרת - דכתיב, "וספרה לה ואחר תטהר", אחר אחר לכולן, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם.
אף שכבת זרע סותר:
אמר ליה, סתירה היינו טעמא דסותר, לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה.
לפי שאי אפשר - לראות שכבת זרע הבאה מן הזב בלא טיפת צחצוחי זיבה.
דהשתא, קצת זיבה דאית בה, קא סתר:
אלא מעתה, תסתור כל ז'?
כל ז' - אם ראה בשביעי, סותר כל אותן ימים שספר:
אלמה תניא, "'זאת תורת הזב' וגו', מה זיבה סותרת אף שכבת זרע סותר.
אי מה זיבה סותרת כל ז', אף שכבת זרע נמי סותר כל ז'?
ת"ל, (ויקרא טו) 'לטמאה בה', אין לך בה אלא מה שאמור בה.
אלא מה שאמור בה - בשכבת זרע לענין טומאה.
מה טומאתה יום אחד אף סתירתה אינה סותרת אלא אותו יום.
ואם ראה בז', אין צריך לספור עוד אלא יום א':
סותרת יום אחד"?
אמר ליה, גזירת הכתוב היא.
זיבה גמורה דלא ערבה בה שכבת זרע, סותרת כל שבעה.
צחצוחי זיבה דערבה בה שכבת זרע, לא סותרת אלא יום אחד.
בעא מיניה ר' יוסי ברבי חנינא מרבי אלעזר, דם יבש מהו?
דם יבש - כגון שיצא מגופה חתיכה של דם יבש:
(ויקרא טו) "כי יזוב זוב דמה", אמר רחמנא, עד דמידב דייב ליה.
זוב דמה - משמע לח, שהרי אין דרכו לזוב אלא לח:
לח אין, יבש לא.
או דלמא, האי "כי יזוב זוב דמה", אורחא דמילתא היא, ולעולם אפילו יבש נמי?
א"ל, תניתוה.
"דם הנדה, ובשר המת, מטמאין לחים ויבשים".
אמר ליה, לח ונעשה יבש לא קא מיבעיא לי.
לח ונעשה יבש - דהא קתני, "מטמאין יבשין" בנפל דם לח על הבגד ויבש, ואחר כך נגע הדם בטהרות.
דומיא דיבש בשר המת. דיבש מעיקרא בשר המת, ליכא:
כי מיבעיא לי, יבש מעיקרא.
הא נמי תניתוה.
"המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין, תטיל למים