דף כד,א
עד הארכובה.
עד הארכובה - שנחתכו רגליה עד למעלה מן הארכובה, שהיא טרפה. וקסבר, טרפה אינה חיה:
רבי ינאי אומר, עד לנקביו.
עד לנקביו - ונקביו בכלל. קסבר טרפה חיה. הלכך עד לארכובה הוי ולד, אבל עד לנקביו הוי נבלה.
כר' אלעזר דאמר, "ניטל הירך וחלל שלה, נבלה". ואפי' בחייה מטמאה. הלכך לא חיה.
ובשחיטת חולין (דף כא) מפרש, "היכי דמי חלל שלה?
כל שרבוצה ונראית חסרה":
ר' יוחנן אומר משום רבי יוסי בן יהושע, עד מקום טבורו.
עד טבורו - אבל עד נקביו לא. דלית ליה דרבי אלעזר.
ואי משום טרפה?
קסבר, טרפה חיה:
בין רבי זכאי לרבי ינאי איכא בינייהו, טרפה חיה.
מר סבר טרפה חיה, ומר סבר טרפה אינה חיה.
בין ר' ינאי לר' יוחנן איכא בינייהו, דר"א.
בין ר' ינאי לרבי יוחנן איכא בינייהו דר' אלעזר - ותרוייהו אית להו טרפה חיה:
דאמר רבי אלעזר, ניטל ירך וחלל שלה, נבלה.
אמר רב פפא, מחלוקת מלמטה למעלה, אבל מלמעלה למטה, אפי' כל דהו טהורה.
מלמעלה - שנחתך מגולגלתו:
וכן אמר רב גידל אמר רבי יוחנן, המפלת את שגולגלתו אטומה, אמו טהורה.
אטומה - חסרה:
ואמר רב גידל אמר רבי יוחנן, המפלת כמין אפקתא דדיקלא, אמו טהורה.
כמין אפקתא דדיקלא - שהדקל למטה יחיד, ומתפצל מלמעלה.
כך היו ידיו ורגליו על כתפו, ומלמטה הוא בלא צורה:
איתמר, "המפלת מי שפניו מוסמסים.
מוסמסין - מעוכין קצת ולא כל כך כפניו טוחות:
רבי יוחנן אמר, אמו טמאה.
ר"ל אמר, אמו טהורה".
איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש.
"המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה, אמו טמאה לידה.
ואין חוששין שמא מגוף אטום באתה".
ואם איתא, ליתני, שמא מגוף אטום, או ממי שפניו מוסמסין"?
אמר רב פפי, בפניו מוסמסין כולי עלמא לא פליגי דטמאה.
כי פליגי, בפניו טוחות.
כי פליגי בפניו טוחות - שאין צורה בהן ניכרת לגמרי:
ואיפכא איתמר.
ואיפכא איתמר - ולא משום צורך (מפיק) לה, אלא הכי גמר לה מרביה:
"רבי יוחנן אמר, אמו טהורה.
וריש לקיש אמר אמו טמאה".
ולותביה ר"ל לרבי יוחנן מהא?
לותביה ריש לקיש לר' יוחנן מהא - דאם איתא ליתני או ממי שפניו טוחות:
משום דשני ליה, היינו גוף אטום, היינו מי שפניו טוחות.
היינו פניו טוחות - אבל בפניו מוסמסין ליכא לשנויי הכי?
דהא ניכרת בהן הצורה, ולאו אטום הוא.
דאטום היינו חסר לגמרי:
בני רבי חייא נפיק לקרייתא.
אתו לקמיה דאבוהון.
אמר להם, כלום בא מעשה לידכם?
אמרו לו, פנים טוחות בא לידינו, וטימאנוה.
אמר להם, צאו וטהרו מה שטמאתם.
מאי דעתייכו?
לחומרא!
לחומרא - שטמאתם אותה שבועים משום ספק נקבה:
חומרא דאתיא לידי קולא היא.
חומרא דאתי לידי קולא הוא - דכיון דולד הוא, יהביתו לה ימי טוהר מיהא.
ל"ג, "דזכר, ומטהריתו לדם ראייתה שלא כדין".
דטמאה נדה היא, דלאו ולד הוא:
דקיהביתו לה ימי טוהר.
איתמר, "המפלת בריה שיש לה ב' גבים וב' שדראות.
אמר רב, באשה אינו ולד, בבהמה אסור באכילה.
בבהמה אסור באכילה - אם נשחטה אמו ונמצא במעיה, וכל שכן יצא לאויר העולם, דנפל הוא ונבלה:
ושמואל אמר, באשה ולד, בבהמה מותר באכילה".
מותר באכילה - דכתיב (ויקרא יא) "כל בבהמה תאכלו", כל הנמצא בבהמה תאכלו. ובלבד שיהיו לו פרסות, או פרסה.
כדאמר בבהמה המקשה לילד (חולין סט):
במאי קמיפלגי?
בדרב חנין בר אבא.
דאמר רב חנין בר אבא, "השסועה בריה שיש לה ב' גבין, וב' שדראות".
השסועה - רחמנא אסרה.
דכתיב (דברים יד) "את זה לא תאכלו וגו' השסועה":
רב אמר, בריה בעלמא ליתא, וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמה אגמריה.
רב סבר - האי דאסר רחמנא, כשנמצאת במעי בהמה, אסורה.
דהא בריה בעלמא בפני עצמה ליתא:
ושמואל אמר, בריה בעלמא איתא, וכי אגמריה רחמנא למשה בעלמא אגמריה, אבל במעי אמה שריא.
בעלמא אגמריה - אותו המין אסר.
אבל אם נמצאת במעי פרה מותר:
איתיביה רב שימי בר חייא לרב.
"רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר, כל שיש לו ב' גבין ושני שדראות, פסול לעבודה".
ר' חנינא בן אנטיגנוס - בבכור קאי. וקאמר דהוי מום.
ומדפסל ליה לקרבן מכלל דלהדיוט שרי, וקשיא לתרוייהו.
דהא אפי' יצא לאויר העולם שרי. ושמואל לא שרי אלא במעי אמו?
והא דאקשי רב שימי טפי לרב מדשמואל?
משום דגביה הוה קאי, ובר בריה הוה.
כדאמר בפרק כל הבשר (שם קיא) "רב אקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה":
אלמא דחיי?
א"ל, שימי את,
שימי את - בכמה דוכתין אשכחן דמהדר ליה רב הכי "שימי את".
ונראה בעיני.
משום דבר בריה הוה, וקאמר ליה הכי, משום חביבותיה.
כלומר, אתה יודע להשיבני.
ואני שמעתי שמדת צניעות היה בו ברב. שלא היה זוקף עיניו למעלה. הלכך לא היה מכירו.
ולא נהירא לי.
שהרי לא מצינו שאמר רב כך לשום אדם אלא לזה אמר כן בכמה מקומות. כאן, ובמנחות (דף קי).
ועוד שמעתי.
משום דחריף הוה, ודחיק ליה.
כי ההיא דאמר (במועד קטן דף כט) "רחמנא לישזבא מכיסופיה דרב שימי".
ולא היא.
דהתם רב שימי בר אשי הוה דדחיק ליה לרב פפא:
ששדרתו עקומה.
ששדרתו עקומה - הא דרבי חנינא דמשמע דחיי, לאו שני גבין ממש, אלא ששדרתו עקומה (כזה) ונראין כשתים:
מיתיבי, "יש בעוברין שהן אסורין.
יש בעוברין - שיצאו לאויר העולם, שאסורין משום נבלה:
בן ארבעה לדקה.
בן שמנה לגסה.
הימנו ולמטה, אסור.
יצא מי שיש לו שני גבין ושני שדראות".
מאי "יצא"?
לאו יצא מכלל עוברין, שאפילו במעי אמן אסורין?
לאו יצא מכלל עוברין - דהני אע"ג דלא כלו חדשיהן, כי נמצאו במעי אמן, שרו.
אבל האי, אפי' במעי אמן אסור. וקשיא לשמואל:
רב מתרץ לטעמיה.
רב מתרץ לטעמיה - דרב לא צריך לתרוצי אלא משום היא גופה. דלא משתמע שפיר.
דהא רישא כשיצאו לאויר העולם מיירי. וסיפא דקתני, "יצא" משמע דעלה קאי. וכשיצא לאויר העולם משמע דמותר.
ואי אפשר לומר כן.
הלכך צריך להוסיף עליה "אבל במעי אמו שרי, דכתיב כל בבהמה תאכלו".
בפרק בהמה המקשה (חולין סט):
ושמואל מתרץ לטעמיה.
רב מתרץ לטעמיה, בן ארבעה לדקה, בן ח' לגסה, הימנו ולמטה, אסור.
במה דברים אמורים, כשיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו, שרי.
יצא מי שיש לו שני גבין ושני שדראות, דאפילו במעי אמו נמי אסור.
יצא מי שיש לו שני גבין וכו' - דכי כתב רחמנא "השסועה" למיסר במעי אמו אסרה, דהא מין בפני עצמה ליתא: