וטורדין אותו.
וטורדין אותו - ממחין:
אלא בודקין אותו בשמן - שהשמן רך ומצחצחו.
ואין רואין אלא בחמה.
כיצד בודקין אותו?"
"כיצד בודקין אותו"?! כדאמרינן?
אלא, במה בודקין אותו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא.
"אבא שאול בר נש, ואמרי לה אבא שאול בר רמש אומר:
בר רמש -:
מביא קיסם שראשו חלק, ומנענע באותו מקום.
ומנענע - באותו מקום, מלמטה למעלה, כדאמר בסמוך:
אם מסכסך, בידוע שזכר הוא.
אם מסכסך - הקיסם, שיש דבר המעכב, היינו גיד. דאי נקבה, ליכא עיכובא:
ואם לאו, בידוע שנקבה היא".
א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה: ל"ש אלא מלמטה למעלה.
מלמטה למעלה - שהרי בסדק השעורה, אין עיכוב לארכה:
אבל מן הצדדין, אימא כותלי בית הרחם נינהו.
א"ר אדא בר אהבה, תנא: "אם היתה נקבה, נדונה כשעורה סדוקה".
תנא אם היתה נקבה נידונת כשעורה סדוקה - לאוסופי ולפרושי אתא, דלעיל תני "נידונת כשעורה", ולא תני "סדוקה":
מתקיף לה ר"נ, ודילמא חוט של ביצים נינהו?
חוט מבדיל - מלמטה למעלה, בין ב' הביצים, ונראה עמוק כסדק:
אמר אביי, השתא ביצים גופייהו לא ידיעי,
לא ידיעי - אין ניכרין מחמת קטנן:
חוט של ביצים ידיע?!
א"ר עמרם, תנא: "ב' ירכותיו כב' חוטין של זהורית".
שתי ירכותיו - כשהוא מתחיל להבראות בחיתוך ידים ורגלים:
וא"ר עמרם עלה: כשל ערב.
ערב - עבה משתי:
"ושני זרועותיו כב' חוטין של זהורית".
וא"ר עמרם עלה: כשל שתי.
א"ל שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תעביד עובדא עד שישעיר.
לא תעביד עובדא - לעשותו ולד, עד שיהא לו שערות בראשו:
ומי אמר שמואל הכי?
והאמר שמואל: "אחת זו ואחת זו חוששת"?
אמר רב אמי בר שמואל: לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל.
לחוש - חוששת.
לחוש חוששת - להחמיר ולישב שבועים:
ימי טהרה - לא יהבינן לה עד שישעיר.
למימרא דמספקא ליה לשמואל?
והא ההוא שפירא דאתאי לקמיה דמר שמואל.
אמר: הא בר ארבעין וחד יומא.
וחשיב מיומא דאזלא לטבילה עד ההוא יומא, ולא הוה אלא ארבעין יומין.
ואמר להו: האי בנדה בעל.
כפתיה, ואודי?
כפתיה ואודי - אלמא היה בקי ביצירת הולד:
שאני שמואל, דרב גובריה:
דרב גובריה - הוא בקי, ואין כולן בקיאין:
המפלת סנדל וכו': ת"ר, "סנדל דומה לדג של ים.
דג של ים - דג יש בים ושמו סנדל:
מתחלתו ולד הוא, אלא שנרצף.
אלא שנרצף - נמעך:
רשב"ג אומר, סנדל דומה ללשון של שור הגדול.
[לשון של שור הגדול - דהיינו פניו טוחות. ואע"ג דאוקמינן לעיל פניו טוחות, אין אמו טמאה? גבי סנדל ודאי אמו טמאה לידה. (סנדל) דולד שעמו מוכיח עליו דולד הוא, אלא שנימוק ע"י חברו שדחקו]:
משום רבותינו העידו, סנדל צריך צורת פנים".
צריך צורת פנים אפי' מאחוריו - כלומר אפי' אינו אלא מאחוריו, הוי ולד:
א"ר יהודה אמר שמואל: הלכה - סנדל צריך צורת פנים.
א"ר אדא א"ר יוסף א"ר יצחק: סנדל צריך צורת פנים, ואפי' מאחוריו.
משל לאדם שסטר את חבירו, והחזיר פניו לאחוריו.
שסטר - הכהו על לחיו:
בימי רבי ינאי בקשו לטהר את הסנדל שאין לו צורת פנים.
אמר להם ר' ינאי: טיהרתם את הוולדות.
והתניא: "משום רבותינו העידו סנדל צריך צורת פנים".
אמר רב ביבי בר אביי אמר רבי יוחנן: מעדותו של רבי נחוניא נשנית משנה זו.
משנה זו - דקתני "צריך צורת פנים", מעדותו של רבי נחוניא נשנית. הוא העיד עליה בבית המדרש. ויחידאה היא:
אמר רבי זעירא, זכה בה רב ביבי בשמעתיה.
זכה בה רב ביבי בשמעתיה - מזלו גרם לומר שמועה זו, וקדמני. שגם אני שמעתיה מר' יוחנן, דמעדותו של רבי נחוניא נשנית. ולא זכיתי לאומרה:
דאנא והוא הוינא יתבינן קמיה דרבי יוחנן כי אמרה להא שמעתא.
וקדם איהו ואמר, וזכה בה.
למה הזכירו סנדל, והלא אין סנדל שאין עמו ולד?
והלא אין סנדל שאין עמו ולד - ובלא סנדל נמי הויא טמאה לידה:
אי דאתילידא נקבה בהדיה ה"נ.
אי דאיתיליד נקבה בהדיה ה"נ - דלא היה צריך להזכירו, דיש לה ימי טומאה וטהרה דנקבה. שאפילו הוא זכר גמור, כי איכא נקבה בהדיה, יושבת לנקבה ימי טומאה וטהרה, ושל זכר מובלעים בתוכן:
הכא במאי עסקינן דאתיליד זכר בהדיה.
דאיתיליד זכר בהדיה - ומספקי' לסנדל בנקבה, ויושבת שבועיים לטומאה. אבל טהרה דנקבה לא יהבינן לה, דדילמא זכר הוא:
מהו דתימא, הואיל ואמר רב יצחק בר אמי, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה.
מדהא זכר, הא נמי זכר.
האי נמי זכר - ולא תשב אלא לזכר. קמ"ל כו':
קמ"ל, אימא שניהם הזריעו בבת אחת. האי זכר, והאי נקבה.
דבר אחר.
ד"א - אפי' ילדה עמו נקבה, צריך להזכיר ספק סנדל:
שאם תלד נקבה לפני שקיעת החמה, וסנדל לאחר שקיעת החמה, מונה תחלת נדה לראשון, ותחלת נדה לאחרון.
שאם תפיל שנים, אחד לפני שקיעת החמה ואחד לאחר שקיעת החמה, מונה תחלת נדה לראשון, ותחלת נדה לאחרון. וה"ג לה בתוספתא. וה"פ. שאם תפיל שניהם, נקבה לפני שקיעת החמה, וסנדל לאחר שקיעה, מונה לאחר שיכלו ימי טוהר לראשון, תחלת נדה, וכן לאחרון. כגון, אם תראה ביום שמונים ואחד לראשון, הויא תחלת נדה, דדילמא סנדל שנולד לאחר שקיעה זכר הוא, וכלו ימי טוהר שלו לסוף מ', ולא משכי בתר פ"א דנקבה. וכשתחזור ותראה בח' לראייתה, ותרצה להיות סופרת יום כנגד יום, אמרינן דלמא סנדל נקבה הוה, ומשוך ימי טוהר שלו עד פ"א לראשון. ומה שראתה ביום פ"א לראשון דם טוהר הוא. ועכשיו מה שהיא רואה ביום פ"א תחלת נדה הוא. והיינו תחלת נדה לאחרון. ובהכי הויא מקולקלת. דלא ידעינן בהך ראיה בתרייתא, אי נדה היא אי שומרת יום כנגד יום. לישנא אחרינא. גרסי', "שאם תלד נקבה לפני שקיעה, וסנדל לאחר שקיעה, מונה תחלת לידה מן האחרון וסוף לידה מן הראשון". וה"פ. אפילו היכא דאיתיליד נקבה בהדיה, הוצרך סנדל. שאם תלד נקבה לפני שקיעה, והסנדל שהוא ספק זכר, לאחר שקיעה, מונה תחלת לידה, דהיינו ימי טומאה, מן האחרון. דדילמא סנדל נמי נקבה היא, ומנינן מיניה י"ד, שהוא ט"ו לראשון. וסוף לידה, דהיינו ימי טוהר, מנינן מן הראשון להחמיר. שאם תראה ביום פ"א, דהיינו פ' לאחרון, מטמינן לה משום נדה. דאמרי' סנדל זכר הוה. והרי ארבעים יום, ששלמו ימי טוהר שלו. ודנקבה קמייתא נמי השתא כלו להו. והיינו "צורך". דאי לאו סנדל, הוי מנינה נמי ימי טומאה לראשון, ולא מטמאה אלא י"ד. והשתא יתבה ט"ו. ואי הוה פשיטא לן שהסנדל נקבה היא, לא הויא תחלת נדה עד פ"ב לראשון. דבתר ולד אחרון אזלינן:
סנדל דתנן,