דף כו,א
גבי בכורות
גבי בכורות - דקתני (בכורות דף מו) "המפלת סנדל הבא אחריו בכור לנחלה, ואין בכור לכהן":
למאי הלכתא?
למאי הלכתא - קס"ד לבא אחריו לסוף שנה או לסוף שנתיים קמיירי, ול"ל סנדל? והלא בלא סנדל פטר ולד דבהדיה את הבא אחריו?
ומשני "לבא אחריו". כלומר, לכך הוזכר סנדל, אם יצא ולד שעמו אחריו, הוי בכור לנחלה ולא בכור לכהן:
לבא אחריו. בכור לנחלה, ואין בכור לכהן.
סנדל דתנן גבי כריתות
גבי כריתות - בפ"ק (לעיל דף ז) לענין חיוב קרבן:
למאי הלכתא?
למאי הלכתא - תיפוק ליה דמשום ולד שעמו תביא קרבן:
שאם תלד ולד דרך דופן,
ולד יוצא דרך דופן - ע"י סם, לא מיחייבה קרבן.
דכתיב גבי קרבן (ויקרא יב) "אשה כי תזריע וילדה זכר", עד שתלד ממקום שמזרעת:
וסנדל דרך רחם, דמייתא קרבן אסנדל.
ולרבי שמעון דאמר
ולר' שמעון כו' - לקמן בפ' יוצא דופן (דף מ):
יוצא דרך דופן ולד מעליא הוא, מאי איכא למימר?
אמר רבי ירמיה, שאם תלד ולד בהיותה גויה וסנדל לאחר שנתגיירה, דמייתא קרבן אסנדל.
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא.
ומי איתנהו להני שינויי?
והא תניא, "כשהן יוצאין
כשהן יוצאין - סנדל וולד שעמו:
אין יוצאין אלא כרוכין".
כרוכין - דבוקין זה בזה. ולא דבוקין ממש.
ומדיוצאין יחד, אי אפשר שתתגייר בינתיים:
אמר רב פפא, שמע מינה מכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה,
שמע מינה - מדהוזכר סנדל גבי כריתות משום גירות, וכגון שיצא ולד תחלה ואחר כן סנדל.
וגבי בכורות, כגון שיצא סנדל תחלה כדאוקמינן לעיל, דפוטר ולד מחמש סלעים. ותניא דבבת אחת יוצאין,
שמע מינה אין שוכבין זה אצל זה.
דא"כ לא משכחת לה שיצא זה קודם זה.
אלא האי כרוכין דקתני הכי הוא.
מכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה.
דראש הולד תחוב כנגד טיבורו של סנדל:
ומשלחיף ליה כלפי רישיה.
ומשלחיף ליה כלפי רישיה - כלומר דחפו ולד בראשו לסנדל כלפי חוץ:
גבי בכורות, כגון שיצאו דרך ראשיהם. דסנדל קדים ונפיק.
גבי בכורות - דבעינן שיצא הסנדל תחילה, כגון שיצאו דרך ראשיהן כו':
גבי כריתות, שיצאו דרך מרגלותיהם. דולד קדים ונפיק.
רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר, אפילו תימא מצומצמין.
מצומצמין - שוכבין זה אצל זה:
ואיפוך שמעתתא.
ואיפוך שמעתתא - מימרא דרב פפא דאמר בבכורות שיצאו דרך ראשיהן:
גבי בכורות, שיצאו דרך מרגלותיהם. ולד דאית ביה חיותא סריך ולא נפיק,
סריך - אוחז בידיו למעלה, ואינו ממהר לצאת. וסנדל מחליק ויוצא קודם:
סנדל דלית ביה חיותא שריק ונפיק.
שריק - מחליק:
גבי כריתות, שיצאו דרך ראשיהן,
ולד דאית ביה חיותא מדנפיק רישיה הויא לידה.
סנדל עד דנפיק רוביה:
הויא לידה - דקיימא לן בהאי פירקא (דף כח) "יצא ראשו הרי הוא כילוד".
אבל סנדל עד דנפיק רובא. דאין ראש נפל חשוב.
דהכי אמרינן בבכורות (דף מו) "אין הראש פוטר בנפלים", ואדנפיק סנדל, נתגיירה וטבלה:
משנה
שליא בבית, הבית טמא.
הבית טמא - משום אהל המת, דולד הוה בה ומת:
לא שהשליא ולד, אלא שאין שליא בלא ולד.
רבי שמעון אומר, נימוק הולד
נימוק הולד - ונעשה דם ונתערב בדם הלידה, ובטל ברוב:
עד שלא יצא:
גמרא
תנו רבנן, "שליא תחלתה דומה לחוט של ערב.
וסופה דומה כתורמוס.
וסופה - כשהיא הולכת ורווחת הויא רחב כתורמוס.
לישנא אחרינא.
גרסינן בתוספתא "וראשה דומה כתורמוס":
וחלולה כחצוצרת.
ואין שליא פחותה מטפח.
רבי שמעון בן גמליאל אומר, שליא דומה לקורקבן של תרנגולין שהדקין יוצאין ממנה".
תניא רבי אושעיא זעירא דמן חבריא,
"חמשה שיעורן טפח, ואלו הן:
שליא
שופר
שדרה
דופן סוכה
והאזוב"
"שליא", הא דאמרן.
"שופר", דתניא, "כמה יהא שיעור שופר?
פירש רבי שמעון בן גמליאל, כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. טפח".
"שדרה" מה היא?
דא"ר פרנך אמר רבי יוחנן, שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן ההדס טפח.
שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן ההדס טפח - לבד אורך העלין.
שדרה קרי כל זמן שהעלין הולכין ומתחברין ומוסיפין.
ואחר שכלתה השדרה גבוהין אורך העלין למעלה:
"דופן סוכה", דתניא "שתים כהלכתן, שלישית אפילו טפח".
"אזוב". דתני רבי חייא, אזוב טפח.
אמר רבי חנינא בר פפא, דריש שילא איש כפר תמרתא, תלת מתניתא, ותרתי שמעתתא, שיעורא טפח.
תרתי? חדא היא?!
חדא היא - דליכא שמעתתא אלא האי דשדרה דאמר ר' יוחנן:
אמר אביי, אימא אמר רבי חייא, אזוב טפח.
אמר אביי - לא תימא תני ר' חייא אזוב טפח, דמשמע מתני' היא.
אלא אימא אמר רבי חייא. ומנפשיה קאמרה.
ורבי חייא תנא ואמורא הוא.
והיכא דאמר מנפשיה בלשון מימרא הויא שמעתא:
ותו ליכא?
והאיכא, "טפח על טפח על רום טפח מרובע,
טפח על טפח על רום טפח - אהל קטן שהוא טפח אורך וטפח רוחב ורום חללו טפח:
מביא את הטומאה,
מביא הטומאה - אם כזית מן המת בצד זה, וכלי בצד זה, הוה טמא כלי, מחמת אהל המת:
וחוצץ בפני הטומאה"?
וחוצץ בפני הטומאה - אם טומאה תחתיו, וכלי על גביו, הכלי טהור.
ולהכי נקט "על רום טפח".
דאי הוה חלל רומו פחות מטפח, הויא טומאה רצוצה, וכנגדו למעלה עד לרקיע טמא.
כדאמרי' בהעור והרוטב (חולין קכו).
ולענין אתויי טומאה נמי לא מייתי דלאו אהל הוא:
טפח קאמרינן, טפח על טפח לא קאמרינן.
והא איכא, "אבן היוצא מן התנור טפח.
תנור - מקום שפיתת שתי קדרות.
כירה מקום שפיתת קדרה אחת:
ומן הכירה שלש אצבעות, חבור"?
חבור - וכתנור דמי, מפני שצריכה לתנור להיות לו יד.
שאם נטמא התנור, פת שעליה טמא.
שהתנור אע"פ שאינו מקבל טומאה מגבו, מטמא הוא את אחרים מגבו.
כדאמר בתורת כהנים.
הלכך ידו אע"ג דלית ליה אויר, מטמא.
אבל יותר מטפח עומדת לינטל, שהיא גדולה יותר מדאי, ולא הויא יד:
כי קאמרינן, היכא דבציר מטפח לא חזי, אבל הכא כ"ש דבציר מטפח יד תנור הוא.
והאיכא