דף כז,א
חומר שני ולדות.
חומר שני ולדות - אם זה זכר, חיישינן דלמא נקבה הוה ההוא דשליא, ותשב לזכר ולנקבה.
ולרבנן דאמרי, המפלת חיה ועוף אינו ולד, מאי חומרא איכא בהאי ולד?
מחמרינן עלה למימר, ליכא שום ולד, ואין לה דם טוהר. והיינו חומרא דיליה.
ומשום שליא, מטמינן לה שבועים:
שאני אומר, שמא נמוח שפיר של שליא.
שאני אומר - ולד הוה עם השליא, ונימוח שפיר של שליא:
שפיר - ולד:
ונמוח שליא של שפיר"?
ושמא נימוחה שלייתו של שפיר - כלומר ושלייתו של זה שלפנינו, נימוח, וזו אינה שלו, הואיל ואינה קשורה בו.
קתני מיהא, "בזמן שקשורה עמהן":
תיובתא.
תיובתא דרבי - דאמר, "דבר שאינו, שאלת":
אמר רבה בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל, מעשה ותלו את השליא בולד עד עשרה ימים.
ולא אמרו תולין, אלא בשליא הבאה אחר הולד.
אחר הולד - אבל יצתה שליא קודם, חוששין לאחר:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מעשה ותלו את השליא בולד עד כ"ג ימים.
אמר ליה רב יוסף, עד כ"ד אמרת לן.
אמר רב אחא בריה דרב עוירא א"ר יצחק, מעשה ונשתהה הולד אחר חבירו ל"ג יום.
א"ל רב יוסף, ל"ד אמרת לן.
הניחא למאן דאמר יולדת לתשעה יולדת למקוטעין, משכחת לה.
הניחא למ"ד כו' - פלוגתייהו לקמן בפ' בנות כותים (דף לח):
אחד נגמרה צורתו לסוף שבעה
לסוף ז' - יום או יומים בתוך חדש ז' בסופו, דחיי:
ואחד נגמרה צורתו לתחלת תשעה.
ואחד לתחלת תשעה - יום אחד בחדש, דהוו להו ל"ג:
אלא למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, מאי איכא למימר?
אלא למ"ד אינה יולדת למקוטעים היכי משכחת לה - תרוייהו בחדש השביעי ליכא למימר.
דחדש כולי האי לא הוי.
ואם זה לסוף ז' וזה לסוף ט', טפי איכא?
ואם זה בז' וזה בח', לא חיי.
ומדקרי להו "ולד" ולא נפל, מכלל דבני קיימא נינהו:
איפוך שמעתתא.
איפוך - שמעתא דר' יוחנן:
ל"ג לשליא, כ"ג לולד.
כ"ג - לולד משכחת לה, דאחד נגמרה צורתו לתחלת ז', ואחד לסוף ז'.
דלכו"ע, יולדת לז' יולדת למקוטעין:
א"ר אבין בר רב אדא אמר רב מנחם איש כפר שערים, ואמרי לה בית שערים.
מעשה ונשתהה ולד אחד אחר חבירו ג' חדשים, והרי הם יושבים לפנינו בבית המדרש.
ומאן נינהו?
יהודה וחזקיה בני רבי חייא.
והא אמר מר, "אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת"?
האמר מר כו' - קס"ד בג' חדשים לא משכחת לה, אא"כ נתעברה זה אחר זה:
אמר אביי, טיפה אחת היתה ונתחלקה לשתים.
אחד נגמרה צורתו בתחלת ז' ואחד בסוף ט':
שליא בבית הבית טמא: תנו רבנן, "שליא בבית, הבית טמא.
לא שהשליא ולד, אלא שאין שליא שאין ולד עמה.
דברי רבי מאיר.
רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון, מטהרין.
אמרו לו לרבי מאיר, אי אתה מודה שאם הוציאוהו בספל לבית החיצון שהוא טהור?!
לבית החיצון - לבית אחר שהבית טהור:
אמר להן, אבל.
אבל - הן:
ולמה?
אמרו לו למה - מאי שנא בית ראשון דמטמית ליה?
לפי שאינו.
אמר להו, לפי שאינו, הואיל וטלטלוהו, נמוק:
אמרו לו, כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי.
אמר להן, אינו דומה נמוק פעם אחת לנמוק ב' פעמים.
יתיב רב פפא אחורי דרב ביבי קמיה דרב המנונא, ויתיב וקאמר, מאי טעמא דרבי שמעון?
מ"ט דר"ש - נהי דנמוק, מ"מ כל גופו של מת, כאן הוה, וה"ל כרקב וכנצל, [בשר המת שנימוח ונעשה ליחה סרוחה]:
קסבר כל טומאה שנתערב בה ממין אחר בטלה.
ממין אחר - אפי' ממין טומאה, אם אינה שוה לה בטלה:
אמר להו רב פפא, היינו נמי טעמייהו דרבי יהודה ורבי יוסי.
אחיכו עליה.
מאי שנא? פשיטא!
אחיכו עליה - אמרו ליה פשיטא?
מאי שנא טעמייהו מטעמיה, כולה חדא מילתא אמרי:
אמר רב פפא, אפילו כי הא מילתא
אפי' כי האי מילתא - דאתיא לידי חוכא:
לימא איניש
לימא איניש - דלמא מתוך דבריו אמרי ליה טעמא:
ולא נשתוק קמיה רביה.
ולא לישתוק - ולימא מסברנא ליה:
משום שנאמר, (משלי ל,לבק) "אם נבלת, בהתנשא.
אם נבלת - עצמך על ד"ת סופך להתנשא:
ואם זמות, יד לפה".
ואם זמות - ושתקת, סופך לשום יד על פה.
שלא תדע להשיב לשואלין:
ואזדא רבי שמעון לטעמיה.
דתניא, "מלא תרוד
מלא תרוד - כף:
רקב, שנפל לתוכו עפר כל שהו, טמא.
רקב - רקבובית של מת.
וזה שיעורו לטמא באהל, הלכה למשה מסיני:
ורבי שמעון מטהר".
מאי טעמא דרבי שמעון?
אמר רבה, אשכחתינהו לרבנן דבי רב, דיתבי וקאמרי, אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות עפר על פרידה אחת של רקב, וחסיר ליה.
אי אפשר - אף על גב דרובא רקב, אי אפשר למקום שנפל העפר שלא תהא גרגר של רקב בין שני גרגרים של עפר, ובטל הרקב, ובציר לו שיעורא דתרוד:
ואמינא להו, אדרבה.
א"א שלא ירבו שתי פרידות רקב על